אתמול בערב קברו בצפת אשה גדולה מאוד. אשה מיוחדת שכל מי שהיה רואה אותה בחייה ומכיר את סיפור חייה, היה עוצר לרגע ומסתכל אחרת על החיים.
קראו לה יקוטה מדר וכל האסונות שבחיים עברו עליה. התאלמנה בגיל 35 מבעלה בחו"ל. עלתה לארץ לבד עם ששת ילדיה, גידלה וחינכה אותם לתת ולתרום ולעשות למען עם ישראל. שניים מילדיה, יהודית ודוד מדר נרצחו בפיגוע במעלות שבו נהרגו 22 מילדי בית הספר התיכון בצפת. אחר כך בא עוד אסון גדול, הבן השלישי שלה היה מסתערב במג"ב נהרג בלבנון באסון צור.
אתם בוודאי מתארים לעצמכם שהאשה הזאת צריכה להיות עצובה מרירה ואולי כועסת על ה'. אולי קצת מזלזלת במצוות, אולי מיואשת, אולי עייפה אולי חולנית אולי מכונסת בתוך עצמה. אבל היא הייתה ההפך הגמור מכל הדברים הללו.
היא הייתה אשה חכמה פקחית ושמחה שעד ימיה האחרונים היא הייתה עסוקה כל הזמן בלשמח ולעזור לאנשים אחרים. אלה היו יכולים להיות אנשים עניים בודדים שצריכים יחס חם או כל אחד מילדיה נכדיה וניניה.
כל שבוע היא הייתה עושה בביתה סעודות לעשרות אנשים שיבואו ויאכלו וישמחו ויצאו עם הארת פנים. בכל הילולה של צדיקים היא הייתה הראשונה שמביאה את הכיבוד ואופה את הלחמים לאנשים יזכו לשמוע דברי תורה להתעלות ולשמוח בה'.
האשה הזאת הייתה מלאה תמיד באהבת ה', תמיד קיבלה ממנו את הכל באהבה, תמיד אמרה שהוא עושה את הדבר הכי נכון, תמיד סומכת עליו ולא הולכת בגדולות.
משרד הבטחון הציעה לה לא פעם דירה גדולה ומרווחת במקום הבית הקטן שלה. אבל היא העדיפה את הצניעות גם בלבוש שלה וגם בבית שלה. הבית הישן והקטן שגרה בו לא היה קטן אף פעם מלהכיל את כל האנשים שהיא דאגה לשמח ולהאכיל בביתה ולתת להם מהמעט שהיה לה. חכמינו אומרים כי השילוב של הגבורה והאהבה של נשים כמותה יוצרת אור כמו שמש "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתו".
אני מזכיר לעצמי תמיד את האור והשמחה והחיים של האשה הזאת. ואני מציע לכם להיזכר בה בכל פעם שעייפות, עצלות או עצבות רוצה להשתלט לכם על החיים. תזכרו אותה בכל פעם שהחיים לא התנהלו כפי שהייתם רוצים. תזכרו אותה בכל פעם שיש לכם שאלות על ה'. תזכרו בצדיקה הזו שהייתה מלאה אהבה, אור ואמונה, חסד, נתינה ואהבת ה' כל ימיה ותקבלו הרבה כח ואמונה.