רחלי אייזדורפר
רחלי אייזדורפר צילום: אביגיל פיפרנו באר

אחרי פירוק הבית, כאמא ופרסומאית, הרגשתי שהכל מתפרק לי והלכתי לאיבוד. לא הייתי האמא שרציתי, לא הצלחתי לתפקד בעבודה, להתנהל כלכלית לבד, ללמוד בחברותא, או להקשיב למה שקורה אצל חברים או משפחה.

הגעתי למצב שבו תהיתי על מר גורלי ושקעתי, עד שהבנתי שאם אני לא אעזור לעצמי- אף אחד לא יעזור לי. מסע אישי לצמיחה מתוך משבר. מדור חדש.

האם יש תחנות שצריך לעבור בהם במסע לצמיחה ממשבר, האם יש מקורות תמיכה, סיכות ביטחון שצריך לעבור בהם בדרך לריפוי? כשאתם שבורים- מה מחזיר אתכם לנשום, מה מקל עליכם?

מאז הגט, מצאתי את עצמי במקומות שלא חלמתי, פוגשת אנשים עם מסע מטלטל לא פחות משלי. באחד המפגשים אצל חברה משותפת, פגשתי את יאיר, גרוש טרי. יאיר סיפר את חתיכת החיים שלו ומשהו בי התרגש. עם כל הטלטלות של אחרי פרק א', הוא מנחה מסעות בטבע "אדמה -מהות בטבע". נפגשנו אחרי שחזר ממסע של 4 ימים במדבר.

הפעם ליווה גבר בן 40, נשוי ואבא לילדים, שאשתו חיפשה דרך משמעותית לציין עבורו את הגיל. 4 ימים הם הלכו במדבר, לפגוש מקומות בנפש, לשוחח על החיים, לשאול, להרגיש, לסגור מעגל של 40 שנה. חלום.

המדבר אהבת חיי. שנים שאני מטיילת בו עם משפחה, חברים או עם עצמי. יש בו קסם ויכולת ריפוי שאין בכל מקום ואם זה יכול להיות שורשי יותר, משמעותי ועם הנחיה- פשוט שאני רוצה לעבור בתוך זה. להתרגש, לשאול, לכאוב, לסגור את מה שפתוח.

ביקשתי מיאיר ללוות אותי במסע כזה למצוא את מה שאיבדתי בדרך והוא הסכים. לא יכולתי להשאיר את זה לעצמי, חשבתי שיהיה עוצמתי יותר יחד.

שיחררתי פוסט מזמין בפייסבוק על מסע חנוכה לחברים דתיים אחרי פרק א', גברים ונשים גרושים ואלמנים דתיים. למי שמרגיש שהאדמה נשמטה לו מתחת לרגליים, למי שמחפש כיוון חדש בחיים והשגרה סחפה אותי חזרה להבלי העולם.

בנר חמישי של חנוכה, הפשושים הלכו לאבא שלהם. רציתי שהאור של חנוכה ילך איתם, לא רציתי שהאור ילך ממני. חודש אחרי אותו מפגש עם יאיר, במקום לשבת בחושך לבד, החלום התגשם ומצאתי את עצמי אורזת מוצרי צריכה בסיסיים למסע של 3 ימים במדבר.

שק שינה, בגדים חמים, נעלי הליכה, תיק קטן , מטען נייד -כי אין חשמל, כלי רחצה, מחברת ועיפרון
בדרך החוצה, שליח דפק על הדלת, הודעת סמס הזכירה שבדואר מחכה חבילה, לקוח התקשר לשאול שאלה. פתאום כל השגרה קפצה עלי, כמו מנסה לאחוז בי לא להרפות ממנה. סגרתי קצוות דחופים ונעלתי את הדלת.

הנסיעה למדבר קילפה את ההגנות וככל שהתרחקתי מהבית, הרגשתי איך השגרה נשארת מאחור.
הגענו לנקודת הפתיחה. פורקים ציוד, מפזרים מבטים. תוהים מה כבר יצא מבליל האנשים פה הפעם. 12 אנשים זרים, כל אחד עם הסיפור שלו. 12 בתים שהתפרקו, נפגשים למסע, מוכנים לעבור בתוך כאב, להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד עם היש והאין.

התחלנו עם "אהלן אהלן", נכנעים להנחיות, מסתובבים בספירלה עשויה מאבנים, מרימים מבט, פוגשים עיניים חדשות, מסע מקביל של אנשים דומים אבל שונים, כואבים, מתמסרים לפתוח את הלב.

הקסם המשיך עם הליכות רגליות בתוך המדבר הפתוח, המרחב הפשוט של חול ושמים, נטול המחיצות, מהדהד את העוצמות עד כמה אנחנו קטנים, מחדד רגשות וחושים שהשגרה מטשטשת.

אין פוזות, הכל אמיתי. מרחבים שמזמינים אותך לחשוב, התבודדות שמאפשרת זמן איכות,תרגילי כתיבה שמבטאים את כל מה שהיד כאבה ולא סיפרה, לכתוב ולדייק מה אני רוצה לעבור פה.

נשימה מעגלית נוגעת ופותחת לב, שיתוף קבוצתי מאפשר הרגשת שייכות, נורמליות, תמיכה. מעגלי נגינה מחברים את הלב, מקלפים את החיספוס וההגנות, פתיחת הבוקר עם מעגל תנועה מוסיקלי, מאפשרים להרגיש את האיברים בגוף ולחבר את הכל יחד לתחושה שהכל אפשרי.

יאיר היה על הליווי, סדנאות הכתיבה, תרגילי נשימה, המסעות במדבר, ההנחיה והלינה. יוחנן על קנקן התה, מזיגת הקפה, הבישולים, ההגשה, הפינוקים ומור היה אחראי על המיינד גרוב- מעגלי הנגינה, תרגילי התנועה, השירה והמוסיקה. הצוות המופלא הזה בשילוב טלפון כבוי ומדבר נטול חשמל הפך את הכל לאפשרי.

רק להתמסר, להיות נוכחת ולתת לדברים לקרות. הנוף המדברי, השקט שאפשר לשמוע, הציף שאלות שלא נשאלו בשגרה, מי אתה, מה באת לעשות פה בחיים, במסע הזה. מה אנחנו עושים פה בכלל, מה המטרה? מה חסר לי כדי להיות אני? האם הייתי רוצה אחרת, האם עדיף חיים נטולי מורכבות? איך מרוקנים את הכאב ומאפשרים לעצמנו להיות בנוכחות בחיי היומיום? איך אפשר לצאת מהכאב הפרטי ולהיות עם קשב אמיתי לסביבה שלנו?

האומץ לפגוש את עצמנו באמת. את המקומות שעוד לא מתוקנים בנו, אלו המצריכים שיפור, שברחנו מהם. להתמודד עם הזרקור הלא מחמיא על הכתמים שיש בנו. הפחד שלא נצליח להתמודד עם מי שאנחנו, עם עצמנו, עם מה שאחרים אומרים עלינו. להבין שאני לא מושלמת, שיש דברים שהייתי עושה אחרת, שיש לי אחריות על רגעים פחות טובים בחיים.

נלחצתי, אבל הסכמתי להיות שם, להיות נוכחת בזה, גם אם יגידו משפטים שקשה לשמוע. להקשיב לכאב של אחרים ולהבין דרכו את הכאב של הצד השני, לשחרר את הסיפור של אחרים על החיים שלי, כי תמיד יהיה סיפור. על מה אחרים שומעים, חושבים עלי. גם אם זה מבאס, זה כבר לא בגזרתי.

לגעת בכעס, בגעגוע, בקנאה. לתת מקום לתסכול, לחוסר שליטה, להסכים לשנאה, אכזבה, להיות בחוסר, בהכנעה. לקלף את כל הרגשות שיש, לתת להם מקום. להבין מה הבורות שלנו, החולשות, איפה יש לנו נטיה ליפול.

להבין שזה בסדר להרגיש אהבה ושנאה, כעס וגעגוע באותה נשימה. תחושת הנורמליות שעוד אנשים מרגישים את כל הדבר המשוגע הזה יחד איתך והכל הגיוני ומבטא מציאות לא טבעית ולא שלמה שאנחנו חווים במסע הזה.

לפחד להיות לבד בזה, בלי שיחבקו אותנו. לחשוש להישאר לבד ולהזדקן לבד, שלא תהיה לנו משמעות פה בעולם. שנהיה עוד חלק מהסטטיסטיקה.

שאראה את כל מי שהיה לידי "מתקדם" , להרגיש דריכה במקום בזמן שאחרים בתנועה. אולי אלוהים מיואש ממני אם הוא נותן יד לאחרים ואותי הוא משאיר לבד. לאט לאט קילפנו את כל מה שישב שם, התמסרנו לעצמנו ולמה שהמסע זימן לנו.

פגשנו לבבות פועמים. אנשים שרוצים לחיות, להרגיש בבית. לחזור לנשום מכל השגעונות שפירוק הבית הביא איתו. אלוהים טייל איתנו ולרגע היה אפשר להרגיש את הליטוף שלו. היה שם רצון לבית שלם, געגוע לרגעים שהיו, צפו הקשיים וההבנה שמה שהיה לא יחזור.

קשה לשמוע מה אחרים עברו ועוברים, לעבור במסע הזה בתוך כאב של אחרים כדי להגיע לכאב של עצמך. להיות בכאב האישי ועדיין לכאוב את מי שלידי.

להתרגש ממבט לשמיים, לעצור רגע, לנשום ולהגיד: "ה', תודה על המסע הזה. על מה שיש"
להתגעגע לשיח הפתוח עם ה'. להיפתח מחדש, יש עוד אנשים שעוברים את זה. שמרגישים כמוני. שכואבים את עצמם כמו שאני כואבת אותי.

3 ימים של בכי שלא הפסיק. להסתכל לגט בעיניים ולהסכים לא לקחת בזה יותר חלק. "להתאלמן". להסכים לקחת את "הלב" שפעם אהבתי ולעשות אותו אבן של ממש, כדי שיהיה מקום להניח עליו זכרונות ומקום להבין שאין מזה יותר כלום. שאותו המרחב תם ונשלם.

עברנו בתוך כל מה שקשה, נשמנו, פתחנו, שיתפנו, כתבנו. ממפגש עם מרקם אנושי נושם ועד לבין לבין עם אורחים נוספים שהתגלגלו אלינו, התארחו לנו בלב, הביאו תוספת למסע והפכו את הכל ליותר.
מול המדורה, בניגוני הגיטרה כשהמרק החם התבשל. ברגעים בהם שמענו את השקט והכל התחבר
הפשטות במקום הלינה, בלי חשמל, ניגוני גיטרה שניגנו על הלב, במרק הכי פשוט, להתרגש מחתיכות גסות של ירק, כמו מעדן גורמה במסעדות. כיף להתרגש מאוכל פשוט. כמה מרק פשוט, חתוך גס, לא מצולחת. קערת מרק חם, משמחת. דברים שלא חלמתי שאתרגש מהם גרמו לנו להתקלף מכל ההגנות והלב נפתח ומאפשר לעצמו לחלחל בלבבות אחרים, לשתף, להתמסר מחדש, לא לחשוש להיפגע שוב. הלב חזר לפעום ולהתרגש מדברים פשוטים אחרי שנאטם.

המיינד גרוב התחיל עם קולות ונשימות שגרמו לנו לצחוק. חשבנו שבאנו להנות פה ולא לעשות שטויות. הגוף היה צריך לשחרר התנגדויות, להתמסר ולוותר על תבניות בראש. הגוף התחיל להגיב, דברים התחילו לזוז, זרמו אנרגיות אחרות והשילוב של הכל, הצליח להביא רוח חדשה, לעלות קומה, להרגיש שאתה חלק ממשהו, תחושת שייכות שלא תמיד נמצאת שם כשאתה מרגיש מחוץ לעדר, לעניינים, בסטטוס אחר.

אחרי שהחשיך, סיימנו את המסע הלילי למדבר בשאגה גדולה קבוצתית שנמשכה דקות ארוכות. לתת לכל הקול הזה לעלות לשמיים, בתפילה שדברים יהיו אחרת כבר, שתהיה תנועה יותר טובה. שיהיה לנו נחת, שתהיה הקלה.

בתוך המסע היו רגעים שהבנו שאנחנו בתוך משהו משמעותי ומרגש. בבוקר יצאנו למכתש, באמצע הדרך השמיים לא התאפקו ובכו איתנו. הלכנו בגשם ספוגים במים, מאושרים להרגיש לרגע ילדים. לא לברוח, לחיות את הרגע, לשמוח בשינויים. קופצים בשלוליות, מברכים על התרגשויות קטנות, של שוקולד ופריכית, של תה חם, של שיחות לתוך הלילה. חיבוק אנושי, קבוצתי.

מי היה מאמין שמגע אנושי יכול לגרום לאדם לבכות? כי מה אנחנו צריכים, "שמישהו יגע בנו ומשהו ירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש". הרבה זמן לא הצלחתי לנשום עמוק. עכשיו חזרתי להרגיש, חזרתי לנשום. חזרתי להתרגש מטיפות גשם, ממרק חם, עיניים טובות, נוף עוצר נשימה. להרגיש אחרי שהלב כבה. אחרי שנאטם עם כל בגידה, חוסר אמון או כפיות טובה.

חזרנו להתרגש מכוס קפה של בוקר, מדורה, מרק חם, מתבשיל טבעוני שמישהו מכין במיוחד עבורי, מההתרגשות שיש מספיק עצים שיחממו את הלילה, מנרות חנוכה, מהחנוכיה. להתרגש להיות יהודי בשום במקום באמצע מדבר, מתפילה. לאלתר ברוחות המדבר "מלונת חנוכיות" ממנגלים כדי לשיר ולהתפלל ליד האש ליד עוברי אורח ששכחו את הפולחנים היהודיים.

הנשימות המעגליות הציפו הכל. צחוק, בכי, מבוכה, חנק, פחד והיתה תחושה באוויר של חזרה אחורה ולידה מחדש. אחרי שהמסע נגמר ונפרדנו לשלום. הרגשתי שהמסע שלי עוד לא נגמר ואני צריכה מעבר הדרגתי לשגרה. חיפשתי חאן פנוי ללילה לקבל בו מזרן בלינה משותפת עם משפחות.

ערב שמיני של חנוכה, לקחתי ממיכל את חנוכיית הזכוכית שלה כדי שהאור של החנוכיה ישאר איתי והאש לא תכבה עם רוחות המדבר. היתה שם קבוצת חברים בני 60 שהשאירו את הבית עם האישה, הילדים והנכדים והם נפגשים לטיול יחד מדי עונה.

אנשים התקבצו סביבי, אחד שאל כמה נרות מדליקים היום וכשאמרתי שהיום זו כל החנוכיה הוא התבאס שלא יספיק הדלקת נרות עם אשתו. היה קסם אמיתי לראות איך אור חנוכה מקבץ גלויות..

בירכתי, ענו לי ויחד שרנו. זרים ואני באמצע מדבר. ישבתי מול הנרות והתפללתי. יש משהו מרפא בתפילות חנוכה מול הנרות. סיימתי להתפלל והסתכלתי באש, מחפשת בה את האור הגנוז שהבן שלי חיפש בתחילת חנוכה

פתחתי את נתיבות שלום ולמדתי. כמה התרגשתי להיות בלי קליטה, בלי לרצות אף אחד. בלי מטלות. אישה לבד, בלב מדבר, בוהה בחנוכיה ומחייכת חיוך דבילי. לאחרים זה גרם להרים גבה, לי זה גרם לחייך יותר, בלי סיבה. ופתאום הקשב הזה לעצמי, לא לתת למה שאחרים רואים או חושבים להשפיע על הטוב שקורה לי- זה חדש.

מכירים את המועקה שמטפסת בגרון? זו שכל הזמן רוצה חופש, רוצה לנשום ונתקעת? אז חזרתי לנשום. המסע הזה יחד ולבד, איפשר לי לחזור להאמין לאנשים, לדעת שיש עדיין טוב בעולם, שאם יש לידך משהו מקולקל, זה לא אומר שכל החיים מקולקלים.

שאם נתת למישהו לשים עליך טבעת וטעית טעות גדולה, זה לא אומר שכל חייך טעות, זה לא אומר בהכרח עליך. אם הפסקנו לאהוב, או הפסיקו לאהוב אותך, זה לא אומר שאתה לא ראוי לאהבה
מסתכלת על הכחול והחול והעיניים חזרו לראות. הן מתרגשות ברטוב שזולג מהן, הן נפתחות וכל רישרוש מרגש. כל דיבור של חבר, כל מגע, כל חיבוק.

מצליחה להרגיש אחרים כי חזרתי להרגיש. חזרתי לנשום עמוק. הלב מתרחב ותיכף יהיה לו מקום גם למישהו אחר.

שלושה דברים לקחתי מהמסע: להתמסר, להיות נוכחים בהווה ועטופים בעצמנו ובסביבה טובה ותומכת
ואולי כבונוס- למצוא זמן כזה פעם בשגרה- באופן קבוע. רק כדי להיות נוכחת יותר, להיות אני, להתמסר לחיים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו