״באלול הקודם, כמעט שנה וחצי אחורה, נחת בתיבת המייל מייל מסקרן מגוף שלא הכרתי", מספרת רחלי מושקוביץ, מנכ"לית תיאטרון 'לחישה' הנשי. "על השולחן עלתה הצעה שכזו עוד לא היתה לנו - ליצור הצגה על דכאון אחרי לידה, עד פה סבבה. ובכן, לגברים".
אבל הכוונה היא לא רק לגברים, אלא לגברים ונשים יחד, כלומר הצגה הפונה לזוגות. "חשוב לנו שהם יצפו בה יחד", נאמר לה שם. אז למה פניתם אלינו, תהתה, 'לחישה' כידוע זה תאטרון נשי. אנחנו מחפשים את השפה שלכן, נאמר לה שם. אנו מאמינים שתוכלו להעלות הצגה כזאת עם שחקנים גברים.
מושקוביץ הסכימה, והתוודעה לתופעה שלא הכירה בכלל: "הקשבתי לסיפורים ששלח לי הרב נתן שליו מעמותת "חיים של טובה". הוא כמובן טשטש פרטים, אבל בשבילי זה היה מפגש כמעט ראשוני עבורי עם תופעה שרק שמעתי עליה מרחוק. לאט לאט התבהר לי שהתופעה הזאת היא בעלת ממדים רחבים שלא הכרתי", היא אומרת.
כך היא מספרת, לדוגמא, על גבר שאשתו סירבה לקבל כל עזרה, וכיוון שהוא ידע לבשל רק פתיתים, תקופה ארוכה של כמה חודשים היה בבית רק פתיתים - גם בארוחות שבת; גבר אחר לא עמד בעומס הטיפול בבית ובילדים ובתינוק החדש ובנוסף בעבודה, ועם ערימות התירוצים שהוא הנפיק שם במשרד הוא מצא את עצמו עד מהרה מפוטר.
"זה רק טיפה בים, רק מלמעלה. הסיפורים בפועל כואבים הרבה יותר כשצוללים פנימה. סיפור ועוד סיפור, והלב מכווץ מכובד הסיפורים. הפקעת הזו, האנרגיות שמושקעות בלהסתיר, בלהחביא, הבושה, כאילו מישהו עשה כאן משהו רע. הכל מנקודת מבטו של הבעל", היא מהרהרת בכאב.
"לרוב, הבעל לא מקבל הדרכה מקצועית, ולא זוכה לתמיכה נפשית", מחזק אותה הרב נתן שליו, שאף התחיל להרצות על העניין מהזווית הזוגית. "פגשתי גברים שנשותיהם מתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, והם אבודים לגמרי. גברים שנשותיהם מסרבות לקבל טיפול והם חסרי אונים. גברים שלא מבינים למה האישה שלהם נעלמה, ומתי היא תחזור. גברים שלא מסוגלים להכיל התנהגויות שונות של נשותיהם - כלפיהם או כלפי הילדים, והם על סף שבירה. אספתי את התובנות שלי ובניתי מהם הרצאה".
"המסר העיקרי שם הוא שיש להתייחס לדיכאון כאל אתגר זוגי, והצורך החיוני לתת הדרכה מקצועית ותמיכה לבן הזוג, על מנת שהוא יוכל למלא את תפקידו החשוב בתוך הסיטואציה", אומר שליו. "העניין של ההצגה הוא לא לעשות 'אפליה מתקנת', ולתת במה לצד הגברי - הכביכול מקופח לעומת הצד הנשי . ממש לא. העניין הוא להרחיב את המבט מההתמקדות בפרט - באישה, אל ההקשר הזוגי. ובעצם לקרוא לדרך התמודדות מערכתית שרואה את כל התמונה".
על ההיקף הרחב של התופעה הוא אומר, "הנתון הרשמי של שכיחות הדיכאון אחרי לידה הוא 10%, כלומר כל לידה עשירית, אך המציאות מורכבת יותר: ככל שמדובר באוכלוסיה מאותגרת יותר או חלשה יותר מבחינה סוציואקונומית, כך השכיחות עולה".
כך, לאחר שהתבררו ממדי התופעה ושכיחותה בעולם, נוצרה ההצגה, והיא מתארת את אריק, שאשתו לוקה בדיכאון אחרי לידה, לאחר לידת ביתו השלישית.
"מהרגע הראשון שהתחלתי לעבוד על היצירה הזו ידעתי שאני נכנס לנושא מאוד רגיש ושאני אני חייב לקחת אחריות מאוד גבוהה", אומר אופיר נהרי, הבמאי והמחזאי של ההצגה. "אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'זאת לא עוד יצירה. יש בני אדם שממש עכשיו חווים את המצב הזה', ובתחילת כתיבת המחזה ניגשתי לחקור את הנושא".
"ככל שהזמן עבר התחלתי להיות מעורב למורכבות שבו", מספר נהרי. "התוודעתי לסיפורים השונים והחוויות השונות שקיימים אצל אנשים שאיתם שוחחתי. אנשים שעוברים את זה ביום יום פתחו את לבם ושיתפו אותי בפרטים הפרטיים ביותר, כי הרגישו שההצגה הזאת חייבת לחולל שינוי בכל מי שיצפה בה".
את שני השחקנים - אריק וחברו, מגלמים השחקנים דניאל אנגל ואלון לשם, שעבדו בשיתוף פעולה עוד לפני הקורונה. "אופיר והשחקנים עברו חזרות על חזרות במשך כמה חודשים מאומצים, והנה הפרמיירה החגיגית כבר נראית באופק, קצת אחרי פסח. רק אף אחד לא חזה קורונה כזאת שתשתק את הכל", אומרת מושקוביץ.
אילוצי הקורונה והסגרים התכופים גרמו לה להבין כי היא חייבת להעלות את ההצגה לדיגיטל, על אף שאין תחליף לבמה .
"ההחלטה הזו לא קלה, כי אין דבר שישווה להצגה חיה", היא אומרת. ובכל זאת החליטו להתחיל בדיגיטל. למה? "כי זוגות המתמודדים עם דכאון אחרי לידה - סובלים עכשיו כפול, כיוון שלקושי הדכאון והמשבר המשפחתי, מצטרפים כעת גם קשיי הבידוד, הסגר, המרחק ממשפחה תומכת, ובנוסף קשיי הפרנסה והאבטלה בקורונה".
"ולא רק הזוגות", היא ממשיכה. "קהל יעד עיקרי פה הוא גם הקהילה עצמה - מי שמסביב, הראשונים שיכולים לשים לב, להרגיש שמשהו לא טוב קורה. הקהילה היא המתלבטת אם להתערב, ולהתקרב, או לתת מרחב, ועד כמה, ואיך פונים, ואם זה נכון. היא יכולה להיות קרש ההצלה הראשון והמשמעותי ביותר, וגם היא חלק גדול מהסיפור. אנו יוצאים לדיגיטל כי השליחות פה דרבנה אותנו להתחיל לנוע ולשאת קול, קולם של גברים רבים שסיפורם טרם נשמע, טרם סופר".