בני משפחתה של אסתר הוגן הי"ד מספרים על הכאב והחסר הגדול אותם הם חשים בימים שחלפו מאז הרצחה.
"בהתחלה זה שוק. אתה לא באמת מבין מה קורה ומה יש סביבך", אומר הלל, בנה של אסתר, מודע היטב לכך שגם כעת הוא עדיין לא מעכל באמת את הטרגדיה שפקדה את המשפחה. "אני מניח שאחרי שאנשים ילכו מכאן יהיה שקט יותר, המחשבות יתחילו לעלות".
בצלאל, אחיו, מספר על ההפנמה שמדובר באירוע גדול מהאבל הפרטי שאותו חשה המשפחה, הפנמה שהגיעה בשלבי ההמשך, בשלבים שאחרי תחושת האבל האישי.
בנימין, בעלה של אסתר, מספר על ההתכנסות המשפחתית הפרטית שמגיעה בשעות הלילה המאוחרות לאחר שאחרון המנחמים יוצא מהבית. "היא הייתה שופעת אהבה וכייפיות, היה מאוד חשוב לה לחיות את החיים בשמחה, את עבודת ה' את עבודת המשפחה, הכול מתוך שמחה וכיף ויופי", אומרת אביגיל, הבת.
אודליה, הבת, מוסיפה ומספרת על האופן בו קיבלה אסתר כל אדם ובצלאל רואה בחיוך ובשמחה של אמו מסר לחיים. "תמיד ידעתי שהחיבוק שלה מחכה לי. עכשיו החיבוק הזה חסר, החיבוק שתמיד חיכה לי שאחזור".
בני המשפחה מדברים על האהבה והחיבוק שהם מקבלים מהמשפחה, מהישוב, מהעם ומהעולם, "כל הסביבה שלנו מאד עוזרת להתמודד. מנסים לתמוך כמה שאפשר ולהקרין אהבה ותמיכה ויש תחושה שאנחנו הולכים לעבור את זה ביחד".
ילדיה של אסתר ובעלה רואים כיעד לחייהם את המשך דרכה של אסתר בהוספת אור שמחה אהבה ויופי, "לבנות ולהיבנות מבפנים ומבחוץ. בכל אדם היא ראתה את הטוב, ואנחנו צריכים ללכת בדרך הזו", אומר בנימין.
"הטרור מנסה להפחיד אותנו ולגרש אותנו מכאן, להרוס את הדברים היפים והיקרים לנו ביותר, והתשובה היא יותר בניה ויותר נוכחות, יותר התיישבות, ושיהיו יותר צחוקים של ילדים כאן ברחובות, עוד משפחות שיבואו לכאן, עוד מבקרים, עוד מטיילים, ועוד רצים ורוכבי אופניים כדי שיבינו שככל שינסו יותר ללחוץ אותנו, אנחנו נפרוץ ונרבה אור ואהבה".