"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמוה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים. ועוד זאת היתה בה זריזות של עלמות". תהילה שי עגנון
צלמת אחת חיתה בירושלים, והיא כולה טוב, והיא כולה חסד.
קשה לי לחשוב שאת כבר לא פה, יש אנשים שמותירים חלל עצום בלכתם. שירו של נתן גושן לא מפסיק להתנגן לי בראש "כי כלום לא מנחם אותי יותר... זמן לא עובר ואני סופרת נשימות עד הפעם הבאה שתבואי." אני כל הזמן מדמיינת איך את כהרגלך, נכנסת אלינו הביתה קורנת... ואפילו כבר הופעת לי בחלום.
הפעם הראשונה שראיתיך היתה בגוש קטיף, בשירת הים... אחוזת תזזית... מקפצת, עולה, יורדת, מסתערת ללא פחד... ותמיד מצלמת... משקיפה אני על מטפחת טורקיזית שמתנפנפת לה ברוח ואני מנסה להדביק את הקצב.
כעבור כמה שנים... חוות גלעד, רמת גלעד, שבי שומרון, איתמר... ארוע רודף ארוע. ותמיד את שם רוקדת עם המצלמה, מתעדת! את רוצה להביא לעולם *תמונת אמת* של מה שבאמת קורה. משקיפה אני על מטפחת תכולה... ומנסה להדביק את הקצב...
ואז נפגשנו, אני זוכרת פעם אחר פעם חיפשת בית כדי לשלוח את התמונות מיד לעיתון, כדי שמחר בבוקר זה כבר יהיה בעמוד הראשי או השני או האחרון... העיקר שיופיע...
זאת היתה אהבה ממבט ראשון, משפחת שמעון ומירי צחי... אני עדיין לא בטוחה מי אימץ את מי... ראש השנה פורים ופסח שנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד ועוד שנים... שבתות חגים ימים טובים וימים פחות... נצמדנו אלייך כדי שתוכלי להעביר את חייך בקצב של שמחה ולא של עיצבון.
זאת היתה אהבה עמוקה חוות גלעד ומירי... הערצת את האנשים הטובים שחיים בבתים הפתוחים לכבודך... הנוף הבראשיתי, השלווה, האופק והמרחבים עשו טוב לנשמתך... כל השנים רצינו כל כך שתעברי לגור פה בבית לידינו... ובמיוחד בחודשים האחרונים התחננתי שתבלי את הזמן שנותר בבית שלנו, כמו מלכה.
אהבת להיות בינות אדם, ילדים ובעלי חיים אהבת את עונות השנה ואת הטבע המשתנה מדקה לדקה. אהבת את הבריאה ואת בריאותיו, ויותר מכל אהבת אותו והוא אהב אותך. ואני בטוחה שהסוף המר והנמהר... נתתם אותו במתנה לכל מי שהיה צריך להתעורר ולחמול ולהדביק את הקצב שלך.
חסרות לי הפגישות איתך, הסיפורים שלך, הטיולים שאהבת בארץ ובעולם... חסרות לי השתיקות איתך, הצחוק שלך והעולמות היצירתיים האינסופיים שבך.
חסרות לי השבתות המוארות במחיצתך, הדלקת שלל נרותייך, מטפחתך פרחונית או לבנה, התפילות שלא פספסת והסעודות הבריאות שטרחת והכנת... חסר לי הדיווח הצילומי השבועי וחדוות האומנות... הם היו לך מקור גאווה עונג ועניין. חסרים לי הדיונים והחלפת רשמים על הספרים שקראנו ביחד... והכי חסר לי זה לעמוד מנגד ולהקשיב לשיחות שלך עם יהודה, שיח שנע בין ארץ ושמים, בין תנ"ך לעכשיו, בין אמונה לקבלה, שיח שנגמר אתמול בוידוי, תהילים ושיחרור.
חסרה לי אהבת המולדת שפעמה בך...
חסרה לי אהבת ההתיישבות שבערה בך.
יחסרו לי עדשות עיניך ועדשת מצלמתך שליוו גם את חיינו בקצב מסחרר.
מרים לי היו חייך... ומר לי מכל מותך.
סליחה שלא תמיד הבנתי אותך... סליחה שלעיתים הייתי חסרת סבלנות לשמוע... סליחה שאמרתי לך שאם לא תשחררי תהיי חולה... סליחה שאולי לפעמים היית בודדה וסליחה שלא תמיד הבאתי מזור לנפשך הפצועה.
תודה שלימדת אותי שיעור בכיבוד הורים, ובשנים האחרונות כיבוד אמא... ורק עליה אני חושבת מרגע שחלית... איך עשית הכל כדי להיות במחיצתה ולפנק אותה ולהיטיב עמה בשפע בלי כל גבול...
תודה על חיים של גבורה.
תודה שהיה לי חלק בהגשמת חלומך וזכינו שהוצאת את אלבום התמונות... דרור מחברת לק"י כתב לי בסוף התהליך שהם התאהבו בך... אי אפשר היה שלא...
תודה על אינספור חוויות משוגעות וקסומות במחיצתך.
תודה על קירבתך המיוחדת, תודה שאפשרת לנו להכנס אל תוך חייך ולתת לך קצת בית, קצת שקט, קצת קצת שלום.
עכשיו את שם ואני נשארתי פה עם נהר של דמעות, ים של געגוע ואוקיינוסים של חלומות שרקמנו ביחד... עכשיו את שם, כנראה בהיכלה של מרים הנביאה, היא עם תוף את עם מצלמה...עכשיו את שם ואין לי מושג מה יעשו למעלה עם האנרגיות שלך. אולי בזכותך נזכה במהרה בתחיית המתים... ומקדש... מישהי הרי תצטרך לצלם את זה.
צלמת אחת חיתה בירושלים והיא כולה זהב והיא כולה אור וכעת היא כולה דרור.
הקראתי לך באחד הספרים ש"מר" במצרית זה אהבה! המילים האחרונות שכתבת לי: *כולכם אהבה גדולה*
מרים, אהובה נוחי על משכבך בשלום.
מצרפת תמונה מלפני כשנה, צילמנו אותך במצלמתך חוגגת יומהולדת... תמונה מיום מאושר ושמח במיוחד.
אילנה שמעון
חוות גלעד