"פתוח סגור פתוח, זה כל האדם" - זו שורה משירו של יהודה עמיחי, ואולי זו לא סתם שורה אלא שיר בפני עצמו. וזה לא סתם שיר. אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע את המנגינה. זו המנגינה של החיים - פתוח, סגור, פתוח.
בכל העולם סוגרים עכשיו שנה. סוגרים, ועם זאת שום דבר אינו סגור אצלנו. אנו בעיצומה של תקופה סוערת. הסגר השלישי לא מביא עמו תחושת הקלה. הקשרים רבים יש למילה סגר, ואני מנסה לסכם שנה ומרגישה את האירוניה במילים שיוצרות ניגודיות כואבת. אל מול הסגור, ההחלטי, הקבוע, עומדים כל אלה שהיינו מוותרים עליהם ומשאירים מאחור.
כשמשהו סגור הוא אינו יכול לצאת, הוא כלוא או נעול. התחושה הלא נעימה הזאת מלווה אותנו בכל סגר ומביאה אותנו לחוש כבתוך סיר לחץ אמיתי.
כשמשהו סגור הוא אינו נחשף לסביבתו, הוא ממעט ליצור קשר ולעיתים מופנם. קשה לדבר על החברה שלנו כמופנמת, ועם זאת תחושת הבדידות אצל רבים היא קושי מרכזי בהתמודדות עם הנגיף.
כשמשהו סגור הוא אינו פעיל. אחד האתגרים של התקופה הוא חוסר הפעילות המשותפת, האירועים המצומצמים, העדר מגוון הפעילויות של תרבות הפנאי שפיתחנו.
ועם זאת, אפשר ללמוד מיהודה עמיחי את המנגינה הזאת של האדם, של החיים. פתוח, סגור, פתוח. אז מה בעצם אפשר בכל זאת לקחת מהשנה שהייתה לנו?
להתבונן פנימה
ראשית, האדם בבסיסו פתוח ושואף לכך. השאלה אם הפתיחות היא רק לסביבתו או גם לתוך עומק נפשו. החודשים האחרונים הובילו לגילוי עוצמתה של פתיחות שונה מזו שהכרנו – פתיחות כלפי עצמנו פנימה. הקורונה גרמה לנו באבחה של רגע להתאסף ולהתכנס פנימה אל תוך הבית, אל תוך עצמנו, ולעורר את כולנו למחשבות על מצבנו.
זו התובנה הראשונה שאנו מבקשים ליטול, הקריאה הזאת להתבונן קודם כול פנימה. עוד מוקדם להסיק מסקנות וללמוד תובנות מאירוע כל כך מקיף וחובק עולם, אבל אין ספק שיש כאן דבר מטלטל שבא ללמד אותנו משהו על עצמנו, כל אחד ואחד ברמה האישית וכמובן גם כחברה וכמדינה.
עצם הקריאה הזאת היא תהליך של תיקון ושינוי, בירור שאנו נדרשים לעשות. גם אם לא ברור מה בדיוק יקרה אחרי הקורונה, ברור לכולנו שהחיים לא יהיו בהכרח עוד כפי שהיו.
אשליית הוודאות
תובנה נוספת שאני מבקשת להעלות נוגעת לתחושה העמוקה שאליה חתרנו מאז ומעולם: להיות בשליטה מלאה על חיינו. התפיסה הזאת התערערה לגמרי בשנה האחרונה, שעה שהקורונה סילקה את הוודאות מחיינו.
המשמעות של התובנה הזאת היא הידיעה וההבנה כי חיים של אי־ודאות הם לא בדיעבד. ביקשנו לעצמנו חיים של שגרה, של ודאות, אך מהותו של האדם היא דווקא להיות בתנועה מתמדת, וביכולתו לגלות את היצירתיות הנדרשת ולהתאים את עצמו לנסיבות המשתנות. להיות במצב של פתיחה ולעבור למצב של סגר ולשוב להיפתח.
להיות יהודי משמעו לחיות באי־ודאות. הקריאה לחוסר ודאות מקיפה את כל מחזור הזמנים היהודי ומקבלת תוקף מעשי אשר בא לידי ביטוי במצוות מרכזיות בחיי האומה. בסוכות - היציאה לסוכת ארעי, ובפסח - חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ערעור תחושת הוודאות בא לידי ביטוי גם במצוות מרכזיות נוספות כגון מצוות השמיטה והיובל. גם מסעם של בני ישראל במדבר הוא מסע תרגול של אי־ודאות מתמשכת.
הרב יונתן זקס זצ"ל מחדש בפירוש נפלא על ניסיון העקידה של אברהם אבינו, ומסביר שמהות הניסיון בעקידת יצחק לא הייתה ההקרבה, כי אם אי־הוודאות. אברהם אבינו לא חזה את סופו של הסיפור, אמונתו הייתה כי הקב"ה אשר הבטיח לו בן לא יאפשר לו להקריב את בנו. הוא האמין שאכן בסופו של דבר יחזרו הוא ובנו יצחק אל הנערים היושבים עם החמור, ואלוקים יראה לו את השה לעולה. אולם הוא לא ידע כיצד זה יתרחש. איך תיפתר הסתירה הזאת שבין הבטחת הקב"ה ובין מצוותו. ובינתיים עליו לעשות את אשר נאמר לו לעשות. "אני מאמין", אמר הרב זקס זצ"ל, "שאברהם לימד אותנו כי האמונה איננה ודאות, אלא היא האומץ לחיות עם אי־ודאות".
אמונת האהבה
ונעבור לתובנה שלישית ואחרונה: העולם ועמו האדם שבים למצב הפתוח המסמל תקווה ואופטימיות.
התרופה היהודית לאי־ודאות היא האמונה. אי־ודאות בעולמו של היהודי משמעה ההבנה שזו ברירת המחדל. אין אנו נדרשים לדעת ולהבין הכול. איננו מבינים את חשבונותיו של הקב"ה, ומבחן זה מלווה את כולנו יום יום, שעה שעה.
הקורונה היא תופעה עולמית ששוטפת את כולנו ומותירה אינספור סימני שאלה. בוודאות אנחנו יודעים רק דבר אחד: אנחנו יודעים שבורא עולם אוהב אותנו. כך הרגשתי במסע האישי שלי לפני שש וחצי שנים, בח"י הימים הנוראים של החיפושים אחר גיל־עד בני, אי־ודאות כמעט בלתי אפשרית, אך תחושה חזקה שהקב"ה איתנו. אני זוכרת את התחושה של "מן המיצר קראתי י־ה - ענני במרחב יה" - אינני מבינה את הרצון האלוקי, ויחד עם זאת אני מרגישה את הנוכחות החזקה של בורא העולם בחיי.
רגע לפני שנהיה בשיא השליטה, בטוחים בעצמנו, בכוחנו ובידע שברשותנו, מגיעה הקורונה ומזכירה לנו שהחיים לפעמים מובילים לשער מזמין ופתוח, אשר לעיתים נסגר ועתיד לשוב ולהיפתח. כי זה כל האדם.
הכותבת היא אשת חינוך ופעילת ציבור