בנות השירות הלאומי
בנות השירות הלאומיצילום: מהאלבום הפרטי

רגע לפני שהקורונה הגיחה אל תוך חיינו וטרפה את הקלפים התקיימו אירועי חג פורים האחרון בקריית שמונה בניצוחן של בנות השירות. כנרת הרץ, רכזת האגודה להתנדבות בקריית שמונה זו השנה הרביעית, רואה בתקופת פורים את שיא העשייה השנתית, שכן זו גם תקופת הסיירות, שבה מגיעות בנות מכל הארץ לבדוק מקומות שירות לשנה הבאה. "באמת שזה היה פורים שלא היה כמותו. אירועי השיא של הקהילה המקומית, הרקדות, קריאת מגילה שהבנות ארגנו ושמחה אמיתית. בהמשך הבנות יצאו לסוף שבוע בבתיהן והמציאות התהפכה ברגע. פתאום סגר, והכול נסגר - בתי הספר, המוסדות וכל הפעילויות. בהתחלה היה אולי רגע של מנוחה והפוגה אחרי העשייה האינטנסיבית של הבנות, מה שאיפשר לכולן להיות עם ההורים ולעזור להם לקראת פסח, אבל מהר מאוד הבנות התחילו להתגעגע ולטפס על הקירות".

הסגר הראשון, מספרת כנרת, היה מלווה בחרדה גדולה. "כולם חששו לצאת מהבית, והיו כאלה שיכלו להמשיך להתנדב בתפקיד הרגיל אבל פחדו והעדיפו להמשיך לעשות זאת מרחוק, בטלפון למשל. הבנות, ולמעשה כולנו, חווינו חוויה לא פשוטה. בתחומים מסוימים לא ראו את הסוף, הבנות לא עיכלו את העובדה שהן הולכות להיפרד בזום מהאנשים שהן עבדו איתם במשך חודשים. הייתה לנו אפילו בת שירות שהייתה צריכה סיוע רגשי. היא הייתה כל כך משמעותית בתפקיד שלה ויום אחד היא נעלמה מהתמונה. זה היה מאוד מורכב ומאכזב גם לה וגם לאנשים שבהם טיפלה. נכון שהרבה דברים נעשו מרחוק בעזרת סרטונים וקשר טלפוני, היו פעילויות כמו למשל ביום העצמאות ויום ירושלים, אבל בלי המפגש הפרונטלי זה אף פעם לא אותו הדבר".

איפה זה פגש אותך באופן אישי?

"כרכזת האחריות הייתה מאוד גדולה. הכול רעד. כל הבנות מתקשרות, שואלות, מנסות לברר מה קורה ואני בעצמי לא ידעתי בהתחלה מה לענות כי היה חוסר בהירות. הייתה אצלנו עולה בודדה שהגיעה לשנת שירות מלונדון ובעקבות הסגר דירת השירות שלה התרוקנה. היא עברה לגור אצלי וחלקה את מגוריה בין הבית שלנו ובין בית של עוד משפחה. היא הייתה אמורה לנסוע אל הוריה לליל הסדר, אבל כמו שכל התוכניות של כל העולם השתנו בחג הזה, גם היא נאלצה לשנות תוכניות ונשארה אצלנו בליל הסדר. היה צריך לסדר לכל המתנדבים תפקיד חלופי. למשל, מדריכות בתיכונים סייעו בשיעורים פרטניים מרחוק, והיו לא מעט תפקידים שלא היה להם פתרון מרחוק והיה צריך למצוא בשבילם התנדבות חלופית תוך דיווח לרשויות. מצאנו התנדבות בחקלאות, עבודה עם ילדים של צוותים רפואיים, דאגנו להפגת בדידות לקשישים וללא מעט מתנדבות מצאנו מקומות התנדבות באזור שבו הוריהן גרים. גם בנות מקריית שמונה, שהתנדבו במקומות אחרים, חזרו לאזור ואני הייתי הכתובת בשבילן. לאט לאט זה נרגע והתאזן כשמסגרות החינוך חזרו בהדרגה לפעול. עם הזמן הסתגלנו לרעיון והגענו לסגר השני הרבה יותר מוכנים. במקביל המשכנו בראיונות ובקליטת בנות שירות לשנה הנוכחית והמלאכה הייתה מרובה".

התנדבות בין בידודים

הרץ מספרת על האתגר בה"א הידיעה מבחינתה: "בין הסגר הראשון לשני, כשהבנות חזרו לדירות השירות ולעשייה בתקנים, התחיל רצף של בידודים. צריך להבין שבכל פעם שבת אחת מקבלת הודעה שהיא צריכה להיכנס לבידוד זה יוצר מתח ולחץ. צריך להרגיע אותה, את ההורים, את החברות שאיתה בדירה או בחדר. היו בנות שהייתי צריכה למצוא להן דירה שיוכלו להיות בה בעיר עד שההורים יבואו לקחת אותן. אנשים מהקהילה התגייסו לתת את יחידות הדיור הפנויות שלהם לטובת העניין. השיא היה אירוע הדבקה בתוך דירת השירות. הנדבקות נסעו יחד למלונית קורונה, החברות שלהן לדירה נשארו בבידוד בדירת השירות וחלקן נסעו הביתה. גם כאן היה צריך לדאוג להן לארוחות ולקניות, וכל זה תוך כדי מציאות שבה גם הילדים הפרטיים שלי היו בבית בלי מסגרות", היא מתארת את המציאות המורכבת.

"אין ספק שזו הייתה שנה שדורשת הסתגלות לשינויים וחישוב מסלול מחדש בכל רגע נתון", היא מציינת. "זו הכותרת בעיניי לכל התקופה. להמציא את עצמך מחדש לאור מה שקורה ולהיות יצירתי זה האתגר. מה שיצא טוב בשנה הזאת וילך איתנו הלאה זה שלמדנו את משמעות הקשר הבינאישי. את האחד על אחד. תמיד אמרנו שצריך להשקיע בביקורי בית ולא רק בפעילות ובפרויקטים גדולים, אבל הנה, המציאות הכתיבה לנו את הצורך ליישם את זה. גם אני כרכזת, בעבר הייתי עושה אורייתא (מפגשי לימוד תורני וחברתי) לכולן, וכיום האורייתא מתקיימת בקבוצות קטנות והרבה יותר אישיות. בימים אלה יש לנו יותר הזדמנות לקרבה", היא מסבירה.

"עוד דבר שהרווחנו בתקופה הזאת הוא הראש היצירתי שלנו הרכזות ושל הבנות. יש עשייה מחודשת, פעילויות במרחבים פתוחים. האולפנית הכינה לכבוד ראש חודש כסלו בלונים עם הכיתוב 'כולנו אור איתן'. דברים שלא היו קורים בשנה רגילה. הייתה לנו מסיבת סוף שנה עם ההורים בקפסולות ומיותר לציין שהיא הייתה מרגשת באופן מיוחד".

ירון לוץ, מנכ"ל האגודה להתנדבות, אומר שכמו על כולם, הקורונה נחתה גם עליו בלי הכנה מוקדמת. "מיד הבנו שהחזון שלנו באגודה להתנדבות - להשפיע על החוסן האזרחי במדינת ישראל באמצעות תוכניות התנדבות בכלל ושירות לאומי בפרט - עומד למבחן. הרי כשיש מערכה צבאית החיילים שלנו מצויים בחזית הביטחונית, וכאשר יש מגפה בקרב האזרחים - הטיפול וההתמודדות איתה הוא בעורף, בחזית החברתית, וזה בדיוק התפקיד שלנו בשירות הלאומי ובאגודה להתנדבות. מבחינתי, המשבר הזה הוא הזדמנות להראות את החשיבות הרבה שיש לשירות הלאומי. הבנו שדווקא עכשיו, כשהמערכה הכי גדולה של ישראל היא בעורף ולא בגבולות, זו ההזדמנות של השירות הלאומי להיות סמל של נתינה ונשיאה באחריות הלאומית. השירות הלאומי־אזרחי הוא מפעל חברתי שקיים כבר 50 שנה וגדל משנה לשנה, אבל השנה למעשה זוהי שנת המבחן של השירות הלאומי להתייצב במקום הראוי לו, כעמוד התווך של החברה".

ואכן, מיד עם פרוץ המשבר האגודה להתנדבות הקימה מטה חירום ייעודי והתכנסה לתכנון הצעדים הבאים: "בדקנו כיצד אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן משמעותי, בכל דרג, בכל פעולה ובכל תוכנית. הסברנו לכולם שזו צריכה להיות שעתם היפה של מתנדבי השירות הלאומי. זו, אגב, אחת הסיבות העיקריות לכך שלא הוצאנו את הרכזות שלנו לחל״ת בתקופה הזאת. אי אפשר לדרוש ולצפות מהמתנדבים שלנו להירתם ולהיות בחזית ההתמודדות כאשר אנחנו לא איתם ביחד בשטח. המסר שלנו היה שהיום יותר מתמיד חשוב לתרום בבתי החולים, בכפרי הנוער, בפנימיות, במוסד, בשב"כ, במד"א ואיפה שרק אפשר ולהתגייס למשימות לאומיות. בגל הראשון היו בנות שירות לאומי שנשארו בכפרי הנוער מפורים ועד פסח בלי לחזור הביתה", הוא משתף בהערכה. "מטה החירום המיוחד שלנו נתן מענה לצרכים לאומיים שהגיעו מרשות השירות האזרחי־לאומי ומהרשויות המקומיות בגיוס וניתוב של מתנדבים ממקומות שנסגרו עקב המצב".

האתגרים המנהלתיים והטכנולוגיים, מספר לוץ, היו מורכבים: "עוד לפני הגל הראשון הבנו באגודה שחסר לנו בארגז הכלים של ההכשרות שלנו אפשרות ללמידה מרחוק. נכון שיש חיסרון בדור הזה בשימוש יתר במסכים, אבל היכולות הטכנולוגיות הגבוהות הן אוצר והן יתרון. חברנו לחברת מט"ח ויצרנו קמפוס וירטואלי ברמה אקדמית גבוהה. כשהגיעה הקורונה זה היה הכלי היחידי שהותאם ונתן מענה איכותי לתקופה ולמתנדבים. לקראת הגל השני עשינו הפקת לקחים עם הרשות לשירות אזרחי־לאומי והתבקשנו על ידי הרשות להכין 'תקני צל', כלומר מקומות התנדבות חלופיים, למקרה שמוסדות ייסגרו, והדבר הוכיח את עצמו בצורה יוצאת מהכלל".

החפצים נשארו בדירת השירות

לבנת לוגאסי מאלעד, בת שירות בשנה השנייה בקריית שמונה, שירתה בשנה הראשונה כמדריכה באולפנית. השנה היא משרתת בתיכון לבנים, בנוסף להתנדבות בגרעין אחר הצהריים ולהיותה רכזת חבריא ב' בסניף בני עקיבא. "המשכתי בקריית שמונה גם כי התאהבתי במקום, בקהילה, באנשים, וגם כי הרגשתי שלא מיציתי עד הסוף את השנה שעברה, בעקבות כל השינויים והאילוצים שעברנו. בשנה שעברה הכול היה מעולה, עברנו את משבר חנוכה והרגשנו שאנחנו לגמרי בתלם, בעשייה ברוכה ועם המון תנופה, לכן הנפילה הייתה כל כך חזקה עם הסגר הראשון. פתאום התחילו דיבורים ושמועות מרחוק. הייתי בבית בשבת והתחילו לדבר על סגר. זה היה נשמע הזוי בדיוק כמו שזה היה", היא מחייכת. "כל החפצים והמזוודות שלי היו בדירת השירות ואין לי מושג מה עושים עכשיו, האם יהיה אפשר בכלל לעשות משהו מרחוק? האם לחפש משהו קרוב לבית? הברירות לא היו רבות. כולנו, בנות השירות, היינו מוטרדות גם מהעובדה שאולי נאבד את שנת השירות, אחרי שכבר עשינו דרך. ובתוך כל האכזבה העצומה והחשש מהעתיד הייתה לנו תמיכה גדולה מהרכזת. זה מאוד עודד אותנו. החלטנו לעשות פרויקט לקהילה, התחלנו לצאת מהקופסה, הכנו חידונים לנוער ומשחקי זום נושאי פרסים, ולאט לאט יצרנו שגרה חדשה ומבורכת. ביום ירושלים יזמנו שיירת רכבים וכל הזמן חשבנו איך ליצור יש מאין".

מה את חושבת שהפסדת בשנה הזאת, שאולי היית מרוויחה בשנת שירות שגרתית?

"עוד זמן ליצירת קשר אישי עם האנשים מסביב, אם כי עשינו הכול כדי לשמור על קשר ככל האפשר. ובכל זאת, קשה לבנות קשר קרוב בשיחות מרחוק".

ומה הרווחת?

"את היצירה הכללית. עשינו פרויקטים לכל האולפנית, לכל הקהילה, הרמנו יותר מיזמים חברתיים שלא היינו מספיקים אחרת".

גם בת־אל לברן, רכזת גרעין טירת כרמל באגודה להתנדבות זו השנה התשיעית, זוכרת את היום שאחרי פורים כנקודת מפנה במהלך השנה: "בערב היה לנו אירוע מרכזי עם 300 אנשים, ובבוקר אמרו לנו: זהו. באותם ימים שמענו בחדשות שמשהו מתחולל והבנות התחילו להעלות שאלות ותהיות בעקבות כל השמועות. אני בעצמי עוד לא קיבלתי הוראה ולא היה לי מושג מה לענות להן, עד שהגיעה ההודעה של האגודה שאומרת שבגלל שהמצב לא ברור יש להודיע לבנות השירות שלא תחזורנה בינתיים. כמובן שזה היה דבר חסר תקדים. הייתי בהלם. הבנתי שאפילו להחזיר מפתח למתנ"ס אי אפשר. הכול עצר מלכת. אצלנו הגרעין פועל בכל הרבדים - קהילתית, תורנית, עם משפחות רווחה, וזה נגס בכל חלקה טובה. התחילו גם לעלות ספקות ושאלות לגבי מי נדבק, אולי מישהו שהיה במסיבה הגדולה חולה ויש לכך המון השלכות. בסופו של דבר התברר שלא, ועם זאת היינו כמו כולם בטלטלה גדולה".

ומה חוו בנות השירות בשיא העשייה והשליחות שלהן?

"לא היה להן קל. הן כבר היו מחוברות לאנשים ולמקום והמשיכו להיות בקשר מרחוק. חלקן התחילו להתנדב גם אצלן בעיר וכמובן שהייתי מעורבת בהכול. ידעתי שזו שנה משמעותית בשבילן והיה לי חשוב שהחלומות שלהן לא ייפגעו. המשכנו לעשות ישיבה אחת לשבועיים, כמו בעבר. בשלב מסוים התמלאנו בתחושה שכרגע אנחנו במרתון, שחייבים לנצל כל שנייה כי לא יודעים מה יהיה מחר. דווקא אז התחיל רצף של פעילויות. יצרנו קשר עם המרכז של העירייה ודרך הגרעין התורני עשינו חיבורים והצטרפנו לפעילות שלהם. הדבר הראשון המטורף שעשינו היה בהתראה של יום וחצי, כשהתארגנו על 300 חבילות מזון שחילקנו לקשישים. הבנות פתחו פורומים וחמ"ל של טלפונים למתנדבים וגייסו גברים שיכולים לסחוב את החבילות הכבדות. זה היה מדהים. בתוך גל העשייה העצום הבנות המשיכו לשמור על קשר עם הקשישים ושאלו לשלומם".

לברן מברכת על כך שכל סביבת העבודה שלה למדה למצוא את הטוב שבתקופה הלא פשוטה הזאת. "לפעמים, כשאתה בשגרה, אתה לא מבין מה אתה מסוגל לעשות. היכולת הזאת להמציא את עצמך מחדש ולהתאים את עצמך לתנאים הקיימים. לדוגמה, לקראת יום העצמאות, יום שבו תמיד יש במה מרכזית, הדלקת משואות וכדומה, התארגנו על מופע חלופי בזום וקראנו לדמויות שבנסיבות אחרות לא היה סיכוי שנכיר. מפקד המשטרה של העיר ניאות להשתתף, לדבר ולהדליק משואה. זה היה טקס מרגש שהתאים לדתיים ולחילונים כאחד, דבר שלא התאפשר בשנים הקודמות. אני נהניתי מהמעוף של הבנות, הן הלכו עם הרעיונות שלהן רחוק. יום אחד הן החליטו שבעקבות הקרעים והמתיחויות בין חלקי העם הן יוצאות במפגן אהבה. לרגע הייתי סקפטית. בכל זאת, פניתי לגרעין התורני ולאגודה והם התלהבו מהרעיון. אני בטוחה שבזמנים רגילים אי אפשר היה להרים כזה פרויקט. הבנות התפזרו בצמתים, חילקו סטיקרים ועמדו עם שלטים וזה היה הפנינג מוזיקלי שמח של אחדות שחימם את הלב עם אנרגיות שאין לתאר".

גם בת השירות בר קהלי מתל אביב, שבימים אלה משרתת זו השנה השנייה בגרעין בטירת הכרמל בתיכון אריאל, מצאה עם חברותיה דרכים להתגבר על האתגרים ולהוציא את המיטב משנות השירות שההיסטוריה לא תשכח: "בשנה שעברה, ברוך השם היה מדהים. הלו"ז שלנו היה מלא בעשייה ובטוב, אם זה סביב חגים, סביב ימים משמעותיים בשנה, פעילויות גרעין ועוד. כשהגיעה הקורונה והתחילה לכרסם לנו בלו"ז, היו לנו כמה ימים מאוד לא ברורים ולא באמת הבנו, אחרי סגר של חודש וחצי בבית, שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן. אבל התעשתנו והתחלנו לעשות ישיבות גרעין בזום, לקבוע דברים לפסח, ליום העצמאות, ליום הזיכרון, ופתאום דברים התחילו לזוז. אומנם לא היינו שם פיזית אבל הפעלנו את כל הדברים מרחוק - חלוקת דגל לכל תושב, טקס הדלקת משואות עירוני, תפילת הלל משותפת, שיחה ביום הזיכרון לחללי צה"ל והכול בזום. כמובן שגם בתקן המשכנו עם העשייה: יצרנו קופסת בריחה וירטואלית לתלמידים, סרטונים של שירים, שמרנו על קשר אישי גם מרחוק ולא הפסקנו לשגע את הרכזת שלנו שאנחנו רוצות לחזור כבר".

והן אכן חזרו. אבל אל שגרה חדשה ולא מוכרת. "הכול השתנה. גילינו פתאום שבקושי יש תלמידים בבית הספר, שהפרויקטים שלנו דורשים הרבה יותר חשיבה, אבל מה שבטוח לא ויתרנו על כלום. המשכנו לעשות את כל הדברים המתוכננים, אולי במתכונת קצת שונה אבל עם המון יצירתיות. בסופו של דבר, הדברים קרו וזה הסיפוק הכי גדול שיש".