ד"ש מהשם

לפעמים לא צריך התבודדות כדי לשמוע את ה' מזכיר לנו כמה הוא אוהב אותנו

איה קרמרמן , ט"ז בטבת תשפ"א

ד"ש מהשם-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

רבי נחמן אמר: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול. דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו... ולפשר שיחתו בינו לבין קונו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא). ובמילים שלנו: ללכת ולדבר עם השם בלי מחיצות. לצאת לשדה, למרפסת, ליער, לפתוח את הלב אל אבא רחמן ולהתחבר אליו בכל יום מחדש. רבי נחמן גם המליץ לדבר איתו שעה אחת בכל יום, כמו פגישה אצל פסיכולוג. מכיוון שלא כמו אצל פסיכולוג, במקרה הנ"ל השיחה היא חד־צדדית, השם עונה בדרכיו המיוחדות, דרך המציאות. תתבודד, תחזור לחייך ותראה במציאות עולמך את התשובות של השם.

הרעיון בהחלט מקסים, אבל האמת היא שאני לא מתבודדת. להמליץ לאמא להתבודד זה כמו כוסות רוח למת, כי כל אמא יודעת שאפילו ללכת לשירותים לבד זו פנטזיה בלתי ניתנת למימוש. ואם כבר פותחים את הנושא, להגיד לגבר להתבודד שעה ביום זו לא סגולה לקשר אמיץ עם הבורא אלא סגולה לקשר רופף ועצבני עם אשתו. אבל למרות העובדה שאני לא מקבלת את המלצת הצדיק, אני כן מקבלת את תשובות השם בתוך חיי. ה' לא מדבר איתי גלויות ואני לא איזו צדיקת הדור חלילה, אבל ככה, בקטנה, השם מדבר אליי מדי פעם.

מטבע על רצפת המכונית

מדי פעם השם שולח עידוד: כשהוא שומר במיוחד בשבילי את השמלה שחמדתי, אחרונה במידה שלי, ביום האחרון של הסייל. כשאני מיואשת מכמות הניקיונות והכלים שבכיור, עולה למעלה ומגלה שבלי ששמתי לב סלי הכביסה ריקים, זו קפיצת הדרך הכי שווה בעולם. כשאני מוצאת על רצפת האוטו מטבע של חמישה שקלים לעגלת הסופר, או כשחניה מתפנה לי ברחוב הכי סואן.

מדי פעם השם שולח סימן שהוא רואה את ההשתדלות שלי: לפני כשבועיים ישבתי ללמוד עם הבת שלי את שירת דבורה. מותר לבעלת תשובה, נטולת זיכרון והבנה בנביא, לומר שהיה סיוט בלי שזה ייחשב כפירה? כל כך לא הבנתי כלום שנאלצנו לצלצל לנויה, שלמדה איתי בכיתה ט', והיא הייתה צריכה להסביר מה מי מו. אחד המשפטים בשירה הוא "מנשים באוהל תבורך". הבת שלי הסבירה לי את משמעות המשפט המקסים הזה. אותו דווקא הבנתי, אולי כי אני מרגישה ברכה משהותי באוהל הפרטי שלי. אחרי יומיים פגשתי מישהי שאמרה לי: "מנשים באוהל תבורכי". מיד רצתי לספר לבת שלי: "תדעי שהשם הקשיב ללימוד המשותף שלנו". אין לי ספק שהוא גם ראה את החיוך שנמרח לה על הפנים.

מדי פעם השם שולח נס: לפני שבועיים, ביום הולדת 50, באמצע פיקניק בפארק הירקון, ליאור, חבר שלנו, חווה משהו שנראה כמו שבץ. תוך עשר דקות הוא הגיע למיון. כעבור שעה אשתו מסמסת לי: "לא שבץ. שני גידולים בראש. אחד מהם לוחץ על משהו ועושה פרכוסים. תתפללי". אחרי בכי של כולנו, אחרי שאלות ותהיות למה הדין הזה וכמה כפרת עוונות אפשר לעבור, ליאור הסביר לנו שזה אסון־נס. כל הסיפור לווה בהמתקה עצומה, פרכוס אחד רחוק יותר מבית החולים, מילימטר אחד נוסף של נפיחות חלילה, ולא היינו מרגישים שנס חנוכה קרה השנה. מספר הניסים שחווינו בינתיים דורש פרסומי ניסא. ברוך השם את השבת האחרונה ליאור עבר בבית, עם תשעת ילדיו, אחרי ניתוח ראש מסובך שעבר בהצלחה.

מדי פעם השם שולח לנו הצצה, לראות שהחסד שחשבנו שעשינו עם אחר הוא למעשה חסד בשבילנו: בקיץ שעבר טסנו לחופש. השארנו את הבית לחבר קרוב שהיה בתהליך פרידה מאשתו. האמת, לא הרגשנו שזה חסד אלא הדבר הכי מובן מאליו לעשות. אבל מספר הפעמים שהוא הודה לנו הראה שכנראה זה לא הכי מובן. במוצאי השבת אני מדליקה את הנייד. שש שיחות שלא נענו מהבית, בשתיים בלילה. זה אומר רק דבר אחד: מישהו ניסה להיכנס הביתה והאזעקה הופעלה. "פרצו לנו הביתה", הודעתי לבעלי והמשכתי בחופשה. אותו חבר מסכן הגיע הביתה וראה שצדקתי. הבית היה הפוך, הפורץ הרגיש מספיק בנוח לשבת לי על המיטה, להפעיל את המזגן ולחטט בנחת בכל המגירות. החופש שהחבר שלנו פנטז עליו בביתנו הפך במהרה למתן עדות במשטרה ולשיחות ארוכות עם הילדים האם הגנב לקח להם את הלגו.

מדי פעם השם נותן לי כוח להביט בראי ולהיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני לא בכיוון: מדי פעם השם שולח מגפה עולמית כדי לתת לנו זמן להתבונן פנימה, לאזור את האומץ שלא ידענו שיש בנו. מדי פעם השם דוחף אותנו לדייק את החיים שלנו, נותן לנו להרגיש שהוא נושא אותנו על כנפי נשרים למקום חדש שבו נוכל לצמוח.

מבסוט גם על השטויות

מדי פעם השם שולח חיוך מבסוט: פעם, בימים הטובים שבהם אפשר היה לארח משפחה לא גרעינית לשבת, ישבנו עם הברזלים, החברים הכי טובים שלנו, וקשקשנו דיבורים של בעלי תשובה. הוויכוח החם של הערב היה האם ציפה דריפה התחתנה עם יאן צידרן או עם יאק צידרק (ע"ע פרפר נחמד). לא עבר שבוע ואפרת פגשה האיש שתרגם את הסיפור הזה. אכן במקור זה היה יאק, אבל בתוכנית הם שינו את השם ליאן, כך הוא הסביר לה. יומיים הסתובבנו, אפרת ואני, ברקיע השביעי. השם לא רק שומע את השטויות שבעלי תשובה מדברים בשולחן שבת במקום דברי תורה, הוא גם שולח לנו ד"ש עם קליפ, להגיד לנו שהוא שומע ומבסוט עלינו אש.

מדי פעם השם מוריד לנו את המסכות ומגלה לנו את מה שאנשים סביבנו ניסו להסתיר כל השנים: אנשים שנראו דבקים בדרך השם, חסידי חומרות למיניהן, מתגלים כקטני אמונה בכוח של אהבת הזולת והתחשבות באחר, כאנוכיים שחושבים שהם חשובים יותר ולכן מגיע להם לעגל פינות ולעשות ככל העולה על רוחם.

מדי פעם השם שולח תזכורת להיות בהכרת הטוב: החלטתי להיות אחראית וללכת לכירורג לבדיקה שנתית. לפני שנכנסתי, הלב שלי פעם 200 פעימות בשנייה. חס ושלום אני עלולה לצאת מהבדיקה כשהחיים יקבלו תפנית חדה, לא עלינו. חמסה, טפו. אחרי שהוא בדק ואמר שהכול תקין, הרגשתי שאני רוצה לעשות סעודת הודיה. לומר תודה על הבריאות, על נקבים נקבים חלולים חלולים, על רופא כל בשר, על החיים שפתאום נראו לי ורודים מתמיד.

מדי פעם השם שולח מייל: בשבוע שעבר כתבתי משהו בשם הגרי"ל בלוך. במוצאי השבת אני מקבלת מייל מקורא שאביו למד בישיבה של אותו רב. אחרי שהוא קרא את הטור, הוא ניגש לספריית הספרים ושלף באקראי אחד מהספרים שאביו הוריש לו. את הספר חיבר לא אחר מהרב יוסף יהודה ליב בלוך. השיעור הראשון בספר עסק ברעיון שציטטתי. "אני בטוח שאין זה מקרה והכול מכוון מלמעלה", הוא מסיים את המייל. עניתי לו: "הכי מלמעלה, כי הטור הבא שלי הוא על ד"ש מהשם, וזה בדיוק מה שקרה עכשיו".

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

איה קרמרמן במטבח הביתי
צילום: יעל אילן

חוזרת למטבח הביתי

מדי פעם השם שולח הארה. זה מה שקרה לי בחצי השנה האחרונה. בחג השבועות, כשבלוגרי האוכל העלו תמונות של עוגות גבינה, נפל לי האסימון והבנתי שזה לא מלהיב, מעניין או משמח אותי יותר. אני מעדיפה לעמול על החלק הרוחני של החג מאשר לשבור את הראש אם עוגת הגבינה תהיה אפויה או עם ג'לטין.

זה לקח זמן ודרש אומץ, אבל הגיע הזמן להיפרד מפינת המתכונים. חמש וחצי שנים נפלאות, יותר מ־280 מתכונים. במילה אחת: שבעתי. אני רוצה להיפרד מהחלק הזה כשאני יודעת בלב שלם שאני לא מתפשרת או מעגלת פינות, ולא נותנת מתכונים שלא עומדים בסטנדרט שאליו הרגלתי אתכם. התבשלתי עם ההחלטה הזאת יותר זמן מצ'ולנט. אבל זהו, הצ'ולנט מוכן.

תודה לכל הקוראים שפרגנו, הכינו, טעמו, נהנו ושלחו תמונות והצעות ייעול.

תודה לכל החברות המדהימות שלי שתרמו בנדיבות מהידיים המבורכות שלהן.

הולכת לבשל באוהל הפרטי.