חלוצי המאה ה־21

החוקרים האובייקטיביים מצאו שהאוכלוסייה הכי מאושרת בישראל היא האוכלוסייה הדתית והחרדית.

ד"ר חנה קטן , ט"ז בטבת תשפ"א

חלוצי המאה ה־21-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

בין תבוסתנות לריאליות. אחד השירים הראשונים שלמדתי בבית הספר היהודי בניו־יורק היה השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". שרנו את השיר במבטא אמריקאי כבד ועם ברק בעיניים, בהערצה עיוורת לחלוצים הראשונים שבנו את המדינה בראשית ימיה. הם ביקשו להלביש את הארץ השוממה בשלמת בטון ומלט, להקים יישובים ושכונות שיכסו את האדמה הריקה. בימינו, אנשי דת האקולוגיה מבקשים לשמור על ארץ ישראל יפה ומטופחת, לבושה שלמת דשא ופרחים – וכל בנייה נוספת רק ניצבת כחסם מול חזונם. והאמת? היא נמצאת אי שם באמצע. חשוב לשמור את ארץ ישראל יפה ופורחת, ומאידך לא ייתכן שבנייה של שכונה שלמה תידחה בגלל חורשה עם כמה עצי אורן מרהיבים. כל בר דעת מבין שהדבר הנכון הוא לאזן בין הקצוות.

כך גם במישור הפוליטי. אני נזכרת בכאב בשידור חי ששמעתי בזמן הגירוש מגוש קטיף. הגיעו קצינים לביתו של נסיך הגוש צבי הנדל, ראש המועצה האהוב והמיוחד, איש ציבור ממדרגה ראשונה, וביקשו ממנו לפנות את הבית. הוא התעקש ודיבר על ליבם, אבל הם, ברגישות ובנחישות, אמרו לו פעם אחר פעם: "זו אינה החלטה שלנו, אנו באים בשם הממשלה והעם, אתה בוודאי לא רוצה שנפנה אותך בכוח". בשלב מסוים שאל אותם הנדל אם הכוונה היא שהוא יגיע לקיבוץ חפץ חיים, שבו נבנה אתר זמני לחלק מהמגורשים, או למקום אחר? ברגע הזה כאילו שמעתי משהו נשבר. שמעתי באוזניים את נפילת גוש קטיף. את הכניעה למציאות. את ההבנה שלא הכול בידיים שלנו. כן, לפעמים צריך להיכנע לעובדות. הגבול בין תבוסתנות לריאליות עדין מאוד. בשטח האפור שבין שתיהן מתקיים דו־קרב. מי שמתעלם מהמציאות נחשב לקיצוני, והשני, המתחשב והמתון, נחשב לתבוסתן. אבל לפעמים המתון פשוט צודק והקיצוני טועה. עם מי האמת? אין לכך תשובה ברורה. אכן הגירוש היה אסון, אבל הוא גרם לשפריץ כתום של אנושיות מאירה ואידיאליסטית ומלאה תורת ה' שמתפשט בכל הארץ.

גם הקורונה הביאה עמה נחשול של תפילות בכל חצר ובכל גינה. יש אנשים שרחוקים מתורה ומצוות וממש מחכים עם שחר לצלילי התפילה מעבר לחלון. וכך, מבלי משים, באדיבות מיס קורונה הערכים שלנו צומחים בתוך הגינות, עטופים בשלמת קודש של דשא ופרחים.

מאירים את העולם בדיגיטל. חלומות מתגשמים מול עינינו. החודשים האחרונים גלגלו את הסכמי אברהם, כשמדינות אויב מגישות יד לשלום חם ויציב. הפלא הוא שמדובר במדינות שאין בינינו ובינן שאיפות טריטוריאליות. זה ממש win win situation. ההישג הגדול הוא לא שנוכל סוף סוף לנגב חומוס (בהכשר הבד"ץ כמובן) על חוף בדובאי או במגדלי אבו דאבי, אלא שינוי הגישה של כל העולם באשר למצב במזרח התיכון.

וזה לא התחום היחיד שאנו מיישרים בו את קומתנו. אנחנו מסתובבים היום בעולם ומאירים אותו בתחום הדיגיטלי, בתחום הרפואה ובתחומי הטכנולוגיה השונים. החדשנות והפיתוח שהביאו אותנו בשנים האחרונות לשיאים לא נולדו ביום אחד. הם קשורים לערכים היסטוריים של סקרנות, עקשנות, פיקחות, עם שלא מקבל "לא" כתשובה, שלא מפחד מכישלון. לאחרונה התקיים כנס בינלאומי ענקי לטכנולוגיה בדובאי. הגיעו אליו אלפים ממרכזי הטכנולוגיה בעולם, והשתתפו בו 250 מנכ"לים של חברות ישראליות. המשלחת הישראלית שהציגה בגאון את הטכנולוגיה הישראלית העכשווית הפכה לאטרקציה של התערוכה. בכנס ישבו סביב שולחנות עגולים מפעלים עסקיים ברחבי העולם וחברות ישראליות. ההצלחה גם בתחומים אלו ב"ה מאירה לנו פנים.

הסינים באים. כנס הנבואה של הרב שמואל אליהו הזרים בי כוחות של אופטימיות בטורבו. אכן, חלומות מתגשמים. בעזרת החדשנות והתעוזה שלנו אנחנו מחוללים מהפכות. ישראל נמצאת במקום השישי בחדשנות בעולם. יש לנו יותר מ־6,000 חברות סטרטאפ, רק ארצות הברית וסין הענקיות עולות עלינו. ברפואה הדיגיטלית אנחנו ממרכזי הידע המובילים בעולם. תחום מתפתח נוסף שישראל נמצאת במרכזו הוא פיתוח מכוניות העתיד – המכוניות האוטונומיות. חברת מובילאיי הייתה מהראשונות, והיא עוסקת בניתוח וידאו בזמן אמת כדי לקדם נהיגה בטוחה יותר. 500 חברות בעולם עוסקות בתחום הרכב הזה, וכל החברות הגדולות הקימו בישראל מרכזי פיתוח.

גם מדע הסייבר מפותח כי אנחנו חייבים להיות ערוכים מבחינה טכנולוגית להתמודד עם האויבים שמסביב. תחום הסייבר מתחיל בצה"ל, שמביא את הידע לאזרחות. בלי להרגיש אנו בעיצומה של מלחמת עולם דיגיטלית. בכל שנייה יש ברחבי העולם יותר מ־70 אלף התקפות סייבר. אנחנו שומעים רק על אפס קצהו של מה שמתרחש. אפילו סין הענקית התחילה לפזול לכיוון הכלכלה שלנו. סין רכשה את תנובה, כי מבחינת תפוקת התוצרת והידע הטכנולוגי אנחנו מהמובילים בעולם.

מי המאושר? המשפחתיות במדינת ישראל, למרות כל הקיטורים שלנו, היא בין היציבות בעולם. במדד האושר העולמי, כך מתברר שנה אחר שנה, הישראלים הם מהמאושרים בעולם, כשמעלינו רק סקנדינביה, אוסטרליה, ניו־זילנד וקנדה. מדינת בהוטן, שזכתה גם היא השבוע לקשור איתנו קשרים דיפלומטיים שאין לה עם מרבית המדינות, היא זו שהמציאה את "מדד האושר הלאומי הגולמי". אצל בודהיסטים האושר מוגדר כמיעוט סבל, ואילו בתרבות המערב האושר נקשר עם הישגים חומריים. אצלנו האושר הוא כנראה תכונה גנטית יהודית של אופטימיות וראיית הטוב, ואין ספק שהתרבות, המסורת והאמונה הופכות אותנו למאושרים יותר.

מעניין שהחוקרים האובייקטיביים מצאו שהאוכלוסייה הכי מאושרת בישראל היא האוכלוסייה הדתית והחרדית. אנחנו חברה קהילתית ומשפחתית ואנחנו ערבים זה לזה, ואלו כנראה הגורמים לחיים מאושרים. אנחנו גם מאירים את העולם בערכים של טוב וחסד. תופעת תרומות הכליה, שהיא מדהימה בכל קנה מידה, ייחודית לציבור שלנו, בארץ חמדה. אין מה לומר, המשאב האנושי והאושר הלאומי שלנו הם הנכסים האסטרטגיים ביותר. אנו, בני החלוצים שבאו ארצה, מלבישים את העולם בשלמת חן וחסד ורחמים.

אחד משירי הילדות הפחות רוחניים ששרתי בעיניים בורקות היה השיר ששרה ג'ודי גרלנד: "אי שם, מעבר לקשת בענן, נמצאת ארץ גן עדן, כמו בסיפור ישן... שם יתגשמו המשאלות הרחק למעלה". בימים ההם בזמן הזה.

לתגובות: drchana2@gmail.com