לומדות לפי הספר

קבוצת 'עכשיו תורה' מבקשת לעודד נשים ובנות ללימוד תורה משמעותי לאורך שנים בלי לחרוג מהמוסכמות ההלכתיות.

עפרה לקס , י"ז בטבת תשפ"א

לומדות לפי הספר-ערוץ 7
מימין:הרבניות מירב (טובול) כהנא, שולמית בן שעיה, לאה ויזל, עידית שילה ויעל אראלי
צילום: עופר עמרם

בערב יום שני אחד, לפני שנתיים וחודשיים, עמדה הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה במטבח ביתה ולא האמינה למתרחש.

היא, יחד עם ארבע שותפות לדרך, החליטו לפתוח קבוצת ווטסאפ לנשים בשם "עכשיו תורה" שבה ישלחו בכל יום לימוד יומי קצר.

בשעתו הקונספט עדיין לא היה נפוץ, אבל הן החליטו להמר, אולי תהיה היענות. ברגע שנפתחה הקבוצה הראשונה היא התמלאה, והרבנית שולמית פתחה עוד קבוצה. גם הקבוצה הזאת התמלאה, וגם זו שאחריה וזו שאחריה. בפחות מיממה נפתחו לא פחות מ־12 קבוצות, גדושות בנשים מכל הגילים, שהמשותף להן הוא הצימאון ללמוד תורה.

חמש הנשים, הרבניות ד"ר לאה ויזל, ד"ר מירב (טובול) כהנא, ד"ר יעל אראלי, עידית שילה וכאמור ד"ר שולמית בן שעיה, ארגנו מאז כמה ערבים של לימוד תורה משותף, ערבים שכללו תוכן תורני ברמה גבוהה והשתתפו בהם מאות נשים. הן ממשיכות בפרויקט של שליחת דבר תורה יומי בקבוצות הווטסאפ בהיקף של יותר מאלף נשים לומדות, ואף הקימו קבוצת פייסבוק בשם "עכשיו, תורה!", אבל החלום שלהן הוא שלימוד התורה של נשים יעוף גבוה. הרבה יותר גבוה.

"לא נוצקנו מאותו בית מדרש"

אנחנו מתארגנות לריאיון, והסמול טוק בין הרבניות זורם בטבעיות. חמש השותפות לדרך עוסקות בהוראה ובחינוך של נשים כמעט בכל גיל. יש ביניהן הרבה מן המשותף, אבל הן גם מתווכחות. "לא נוצקנו מאותו בית מדרש, לא נגזרנו מאותו אריג", מסבירה הרבנית עידית שילה, "יש בינינו הבדלים וכל אחת היא קצת אחרת. בעיניי העבודה יחד מראה בשלות ובגרות. בעצם מה שמאחד אותנו הוא הקריאה שלנו כנשים להתחבר ללימוד התורה מתוך נאמנות להלכה".

גילוי נאות: אני מכירה כל אחת מהן, ממפגש כזה או אחר, מעבודה משותפת על פרויקט או מהחיים. לכל אחת מהן עבר והווה עשירים בעשייה, שהיו יכולים למלא כתבה בפני עצמה. קשה לצופף את כל התוכן הזה יחד, ואנחנו נאלצות להצטמצם למינימום בתיאור הנפשות הפועלות.

הרבנית עידית שילה, כמעט בת 54, היא אם לשמונה וסבתא. היא גדלה בפתח תקווה וגרה בקרני שומרון, למדה תנ"ך ותושב"ע במכללת בית וגן ובעלת תואר שני בייעוץ. הרבנית עידית הייתה במשך שנים רבות ראש בית המדרש במדרשת שיל"ת באלוני שילה, ובשנתיים האחרונות היא דיקנית הסטודנטיות ואחראית על התחום התורני במכללת אורות, תפקיד שבמסגרתו היא גם שותפה בניהול המרכז למשפחה בקמפוס. "ברוך ה' הגשמתי חלום עתיק שלי, ואני מעסיקה שדכנית ב'אורות'". הרבנית עידית למדה אצל ימימה אביטל בשנה האחרונה לחייה, ומאז היא לומדת ומלמדת גם את שיטת ימימה.

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה (40), אם לשבעה, גדלה וגרה בקדומים ולמדה בבר אילן את שלושת התארים שלה במחלקה לתלמוד. היא הייתה מחנכת באולפנה בקדומים וראש מדרשת נגה ביישוב וחזרה לאולפנה כרבנית המוסד. "לא מנהלת ולא ראש האולפנה", היא מדגישה בחיוך, "אני רבנית, אחראית על התחום התורני־ערכי ועל קשר אישי עם הבנות". הרבנית שולמית גם מלמדת ב'אורות', וכיועצת הלכה מטעם 'נשמת' היא מעבירה הרצאות וסדנאות בתחום חיי המשפחה.

הרבנית ד"ר לאה ויזל (47), אם לשישה וסבתא, גדלה בקריית אתא. "במקור אני מתחום לימודי המשפטים, לא למדתי רשמית תורה בכלל. הדוקטורט שלי עוסק במשפט פלילי, הוא לא תורני ואפילו שונה בערכים הבסיסיים שלו מתורה". תוכנית הדוקטורנטיות במדרשה בבר אילן פקחה את עיניה, ואז היא הבינה "כמה לתורה יש מה להגיד על כל שטחי החיים, כולל כאלה שאני כותבת עליהם, וכמה זה שונה מתפיסות ליברליות ומערביות". הרבנית ויזל לימדה במכללת 'אורות' משפטים וכמה שעות תושב"ע, ועם השנים המאזן בין המקצועות השתנה. אחר כך כיהנה כדיקנית הסטודנטיות ב'אורות' ובשנתיים האחרונות היא ראש המדרשה בבר אילן.

הרבנית ד"ר מירב טובול כהנא (47), אם לשלושה, נולדה בצפת, גדלה ברחובות וגרה ברמת גן. היא למדה בבר אילן לשון ומדעי המדינה. "כסטודנטית החלטתי שאני לא הולכת למדרשה כי חלאס, שמעתי מספיק רבנים באולפנה". אבל זה לא אומר שהיא הזניחה את עולמה התורני. להפך. היא התחילה בקריאת כל כתבי הרב סולובייצ'יק מכריכה לכריכה ואז, בהדרכת אביה, החלה ללמוד הלכה. "הייתה לי משמעת ברזל. אבי היה קם בנץ להתפלל ואני ללמוד, לפני שאלך לאוניברסיטה". כך היא למדה את כל המשנה ברורה, רמב"ם, טור בית יוסף, ואז נפגשה עם הגמרא. את הדוקטורט עשתה בנושא לשון חז"ל. היא לימדה לשון עברית באקדמיה, אך לאט לאט שיעורי הגמרא וההלכה תפסו יותר נפח. כיום היא ראש תוכנית המתיבתא במדרשה בבר אילן ונמצאת בשנת חופשת לידה מישיבת 'דרישה' לנשים. בכובע נוסף היא גם יועצת הלכה.

הרבנית ד"ר יעל אראלי (43) גדלה ברמת גן וגרה בדולב. היא אם לתשעה, למדה ייעוץ חינוכי וספרות ומאחוריה דוקטורט בספרות, ועבדה באקדמיה כראש חוג וכמרצה. במסגרת לימודיה האקדמיים התעמקה בספרות חז"ל ובמדרשים, ובהמשך השתתפה בתוכניות לימוד לנשים במדרשות שונות. בשלוש השנים האחרונות היא יושבת ראש פורום המדרשות התורניות לבנות, ובמקביל ממשיכה ללמד באקדמיה אגדה, מדרש ופיוט. הרבנית יעל למדה קורסים מגוונים בנושאי משפחה במכון פוע"ה, ועוסקת בהדרכה ובייעוץ בתחום בזמנה הפנוי. כן, זו ההגדרה שלה, זמנה הפנוי.

"הלבה התורנית בבית היא של האישה"

שיתוף הפעולה של החמישייה החל בעקבות יוזמה ראשונית של הרבנית שילה. "עסקתי הרבה שנים בחינוך בנות במדרשה, ומאוד הטרידה אותי השאלה איך להמשיך את התנופה והחיבור התורני אחרי שהן יוצאות מהמדרשה. תמיד דיברתי איתן בסוף השנה על זה שצריכים להמשיך ללמוד, שההדרכה שרק בנים לומדים היא לא רלוונטית להיום. היום נשים מצוות בזה בדיוק כמו גברים כי זו חובה, בלי זה אי אפשר להניע את הכנפיים בעולם. בשעתו, נורא הטריד אותי הנושא של כיסוי ראש".

החוויה של הרבנית שילה הייתה שדור הנשים שנישאו לפני 30 ו־40 שנה לקחו על עצמן את כיסוי הראש כמצווה אהובה. "פתאום את רואה את הנשים הצעירות ואת אומרת וואו, מה קרה למה שאימצנו? לאן זה נעלם? היה חשוב לי שתהיה אמירה נשית. שנשים ידברו עם נשים לא מצד הכפייה, אלא מצד חיבת המצווה הזאת והמשמעות של האובדן הזה". היא דיברה עם הרבנית שולמית ונוצרה קבוצה חוצת בתי מדרש של רבניות. "המשותף היה נשיות, אהבת התורה והנאמנות להלכה. זה היה הפרה־קבוצה שלנו". המפגש ההוא היה חד־פעמי, אבל הסוגיה נשארה באוויר, ממתינה למענה.

הרבנית שולמית: "הדרייב הפנימי שלי מתחבר מאוד לדברים של עידית. יש לי תחושה שקצת הפקרנו את הבנייה הרוחנית של נשים. באולפנות ובכלל בחמ"ד משקיעים המון בחינוך הבנות, ואז הן יוצאות החוצה". אחרי שירות לאומי ואולי שנת מדרשה, קיימות מסגרות שמשלבות תורה כמו 'אורות' או המדרשה בבר אילן. אבל הרוב, אומרת הרבנית שולמית, לא הולכות לא לשם ולא לשם, וגם אם כן, מגיע הגיל שבו נגמרים הלימודים. "אם פעם מי שהחזיק את הבתים מבחינה רוחנית היו הגברים, היום לא נעים לי לומר, בהרבה בתים מי שמחזיק את הלבה התורנית, את האש, אלה נשים. כתוב 'ואל תיטוש תורת אמך'. אז אנחנו שואלות את עצמנו: אבל איך הן מחזיקות את האש של עצמן? והתשובה היא שאין תשובה. כי בעוד שברור לנו מאוד שרוב הנשים יעשו תואר ראשון, ואני מניחה שרוב החברות שלך עשו תואר שני או בדרך לשם, נשים לא לומדות תורה באותה רמה. וגם אם נגיד שאישה הולכת לשיעור נשים בשבת, אז אני לא רוצה להוציא לעז, אבל אין מה להשוות בין הדרישות שדורשים ממנה בתואר השני ובין הרמה האינטלקטואלית של שיעור נשים בשבת. מה שקורה זה שאישה נבנית בצורה לא מאוזנת. הצד האינטלקטואלי, השכלי, שמתמודד עם העולם, מאוד מאוד מתפתח, אבל הצד התורני נשאר ברמה של כיתה י"א-י"ב או של המדרשה. בסוף החינוך של עם ישראל עומד על נשים, וזו לא אמירה פוסט־מודרנית ולא פמיניסטית. אז אנחנו חושבות איך לתרום את תרומתנו לטובת בניית העולם הרוחני של הנשים לאורך החיים שלהן".

הרבנית עידית: "אני מסכימה עם שולמית, אני רק לא חושבת שזה קורה רק בדור שלנו. אני חושבת שלאורך כל הדורות, ברוב המקרים האישה נוכחת יותר בבית, היא זו שמנהלת יותר את הקשר עם הילדים, וכמה שהיא תהיה יותר מחוברת לקודש כך הבית ייראה. הנוכחות האימהית והנשית חייבת להיות מחוברת לתורה, כי היא מאוד משמעותית בבית. לא סתם קראו לאישה 'ביתי'. במובנים מסוימים היא הבית, ואיך שהיא תהיה – כך יהיה הבית".

למה דווקא נשים צריכות להוביל לימוד לנשים?

"יש ערך ללימוד תורה מרבנים, ואנחנו גם לומדות מהם", ממשיכה הרבנית עידית, "אבל חייבים שיהיה רכיב של לימוד תורה מנשים כי זה מודל, כי יש כאן קריאה פנימית שאומרת: גם אני אישה שנעה במעגלים האלה, ואני לומדת, וזה רלוונטי לי". חמש הנשים מביאות גיוון. בקבוצת 'עכשיו תורה', שנפתחה כהמשך לחיבור הראשוני ביניהן, כותבת כל אחת מהן ביום אחר ומביאה נושא אחר. הן כותבות על פרשת השבוע, מידות הראי"ה, הלכה, חינוך בראייה אמונית ומסילת ישרים. הנושאים משתנים מפעם לפעם.

"בהרגשה שלי", אומרת הרבנית יעל, "זה לא רק לימוד התורה. אני רואה בחמישייה הסודית הזאת סוד שצריך להתגלות. מה שאנחנו מייצגות, מה שאנחנו מביאות, אפילו איך שאנחנו נראות, זו בשורה מאוד משמעותית בניסיון להלך מתוך מקום של נאמנות. וזה בעיניי מושג המפתח. נאמנות לתורה, לזוגיות, לבית, למשפחה, להלכה ולעם. כולנו מבטאות את הכוחות שלנו גם מחוץ לבית. ההיזרקות לחיים ששולמית מדברת עליה יוצרת דיכוטומיה. 'כשהייתי במדרשה, השקעתי בתורה והצמחתי את עצמי, עכשיו נזרקתי לחיים. איך הדבר הזה משתלב?'. זה לא או זה או זה, אלא גם וגם, וצריך לדעת שזה משתלב".

"אי אפשר לדלג על גמרא"

תגידו, יש דבר כזה תורה נשית?

הן צוחקות, מודעות להבדלים ביניהן ויודעות שהשאלה תצית כאן אש של ויכוח. "אני חושבת שאישה צריכה ללמוד תורה במקומות שמחיים אותה. דווקא מהמקום שהיא לא חייבת בלימוד תורה, אלא היא רוצה בלימוד תורה", אומרת הרבנית יעל. "לגבי עניין של פרשנות הלימוד: קריאה של נשים שונה מקריאה של גברים. אני באה מעולם הספרות. האופק של הטקסט והאופק של הקורא נפגשים, ואין מה לעשות, המטען שאני מביאה הוא שונה משל גברים. הסטנדרטיזציה של בית המדרש מביאה לכך שלימוד של גברים הוא יותר לינארי והם מאוד מתובנתים לתוכו. דווקא המקום היותר חופשי, אולי היצירתי קצת יותר, שממנו אנחנו מגיעות, וכמובן המקומות של רגש ובינה יתרה, יכולים להביא ללימוד דברים אחרים שבעיניי הם מבורכים". גם הרבנית יעל מבהירה שהיא לא מניפה דגל של פמיניזם אלא של חיבור בינה ובין ה'.

בחבורה הזאת יש כאלה שהמושג פמיניזם מרתיע אותן, אבל את הרבנית מירב הוא ממש לא. היא רואה בפמיניזם הרבה טוב. מצד שני, היא מתנגדת בכל לב למושג "תורה נשית". "אני נגדו במובן שהוא מכתיב באיזשהו אופן את סדרי הלימוד, החל מזה שכשאני הייתי לומדת בספרייה בבר אילן ולומדת גמרא עם עצמי, גברים שבקושי מכירים אותי יכלו לעבור לידי ובלי להתבלבל לשאול אותי 'את לא חושבת שהלימוד הזה הורס את הנשיות שלך?'. יש גם רבנים שטוענים שאישה לא צריכה ללמוד דברים מסוימים. בחלק מהמקומות שאנחנו נמצאים בהם היום זה פאסה, אבל המושג הזה מגיע גם למקום שאומר שכשאישה לומדת זה נראה אחרת וצריך להיראות אחרת, וגם שאם בית המדרש הנשי עושה את מה שבית המדרש הגברי עושה, אז זה לא טוב".

"הגישה שלי היא", ממשיכה הרבנית מירב, "שאנחנו לומדים תורה כי אנחנו לומדים את דבר ה'. ואם זאת המוטיבציה, אני לא מוכנה לדלג עם שום דבר בלימוד. זה נכון שבסוף אישה צריכה לעשות סדר עדיפויות, כי לכל אחד יש איקס שעות פנויות ללימוד תורה ושם כל אחד ילמד ממקום שליבו חפץ. אבל באידיאל אי אפשר לדלג על גמרא, כי היא הלב של החיים היהודיים של תורה שבעל פה. לדלג עליה זה לדלג על הקול המרכזי שדרכו יורד דבר ה' לעולם. אחרי זה, אני כן אומרת שאין בית מדרש בלי חידוש. אני לא יכולה להתעלם מזה שכשנשים קוראות או לומדות הן יכולות לשים לב לנקודות כאלה ואחרות. אבל זה לא מכתיב את סדר הלימוד ואת תכניו". הרבנית מירב מודעת לזמן המצומצם העומד לרשותן של נשים, ולכך שאם לא חונכו ללמוד גמרא והלכה כסדר, לפעמים קצת מאוחר מדי להתחיל. אבל כשהיא חושבת על לימוד עם הבת שלה, התוכנית תכלול משנה, הלכה ואז גמרא.

הרבנית לאה מבקשת לא לתסכל את הקוראות: "אנחנו לא רוצות ליצור מודל שלא קיים. כשמירב לא ישנה בלילה בגלל התינוק שלה, אז היא לא קמה לפתוח גמרא באמצע הלילה".

"נכון", משיבה לה הרבנית מירב, "בגלל הקטנצ'יק לא סיימתי מסכת עירובין". כולן מנחמות אותה בחיוך שהיא תוכל ללמוד איתו את המסכת לבר המצווה. הרבנית לאה ממשיכה: "אני רוצה לדבר על עוד נקודה. יש קול תורה נשי שנשמע, יש מחוזות שבהם זה כבר לגמרי טבעי ולא שואלים שאלות ולא מרימים גבה. אבל במחוזות היותר שמרניים עוד לא פתחו את הפתח הזה. קול התורה הנשי היותר נשמע הוא לא הקול המיינסטרימי, ואני רוצה להגיד שזה גם באשמת המחוזות השמרניים שלא פותחים. ממילא, בחורה שרוצה להעמיק מגיעה למחוזות יותר ביקורתיים ואני חושבת שזו טעות, שצריך לאפשר לנשים להתקדם".

הרבנית לאה טוענת כי החברה התורנית מכירה בצורך של אישה לרכוש מקצוע תובעני, אך נוהגת בחוסר סובלנות ללימודי קודש מתקדמים לאותה אישה. "לאף אחד לא מפריע שתהיי רופאה ולא תהיי בבית. כל הטיעונים נגד התפתחות נשים בעולם התורה רלוונטיים לכל מקצוע אחר, אבל לתובענות של מקצועות החול כבר התרגלנו ואת הקודש אנחנו מזניחים ואנחנו משלמים על זה מחיר תורני, מחיר של עבודת ה' ושפה של עבודת ה'". הרבנית לאה לא מחפשת את הלמדנות שמחפשת הרבנית מירב, כי היא מודעת לכך שלא כל אחת יכולה לעמוד ברף הזה. "אבל אישה צריכה להיות מחוברת. לא יכול להיות שלשיעור תורה בשבת מגיעה קבוצה של נשים בגיל מסוים, וכל הנשים שהן קצת יותר עסוקות - זה לא חלק מהעולם שלהן. את זה אני רוצה לתקן".

אתן מדברות על חוסר הסובלנות של העולם השמרני להתפתחות למדנית של נשים. אולי זה קורה כי יש חשש שנשים ירצו לכהן בסוף הדרך בתפקידי רבנות ופסיקה?

"אני חושבת שזה מגיע הרבה קודם, מהחשש מאישה למדנית בבית", אומרת הרבנית מירב. "אני חושבת שזה יכול לקרות בהרבה בתים, ואני רוצה להסתכל לפחד הזה בעיניים ולהגיד שיש בו משהו. בבית שלנו האיש שלי לומד תורה כל יום, אבל אני עוסקת יותר בתורה, וזה משנה כל מיני דפוסים שאנחנו רגילים אליהם. אבל העובדה שהפחד מנהל אותנו גורמת לכך שבינתיים, בשטח, הקול שנשמע הוא זה של נשים מהאגף הליברלי. העובדות נקבעות בשטח, יש נשים לומדות ומלמדות שמחזיקות בתפקידי מפתח. כשזה מדלג על הציבור השמרני או התורני יותר, שאני רואה את עצמי חלק ממנו, אנחנו משלמים על כך מחיר בחינוך של בנותינו, מי המודלים שהן רואות. כשאין תמיכה בנשים תורניות למדניות, ובמקביל התהליכים והשינויים ממשיכים להתרחש בעולם הנשי שבחוץ, אנחנו משלמים מחיר גם בבית פנימה וגם בציבוריות הכללית".

עידית מסכימה עם מירב: "כשהילדים שלי היו קטנים והיינו מדברים על המורלים של בני עקיבא, שהבנים שווים יותר או הבנות שוות יותר, הייתי אומרת להם שצריך גם בנים וגם בנות. צריך להתבגר מהשאלה הזאת, מי חשוב יותר, את מי צריך יותר. זו שאלה ילדותית ואני מקווה שאנחנו מספיק בוגרים כדי להבין שיש קול גם לגברים וגם לנשים, וצריך שיהיה מאזן כוחות נכון".

דף יומי או עלון שבת?

מעניינת העובדה שהבעלים של שלוש מחמש הנשים עוסקים במקצועות תורניים ביומיום. הרביעי, בעלה של הרבנית עידית, היה אברך ור"מ במשך שנים ארוכות, ולפני כשני עשורים עבר לעסוק בעיתונות. ועוד גילוי נאות: כיום הוא עורך העיתון שאתם קוראים כעת. דווקא מתוך כך הן עוסקות בלימוד והוראת תורה, כשכל אחת מהן מעריכה מאוד את הלימוד של בעלה ואת הידע שלו, ויודעת שיש מקום גם לידע ולעולם התורני שלה.

בסוף אישה למדנית תרצה, באופן טבעי, להיות מעורבת בפורומים שבהם יושבים ומגבשים אמירה ציבורית, כמו למשל רבני ורבניות בית הלל. הייתן יושבות בפורום כזה?

"בעלי צוחק על זה שבחוץ אני נקראת הרבנית והוא לא", אומרת הרבנית עידית, "אבל אני יודעת לעשות הבחנה בין התורה שאני למדתי ובין התורה שהוא למד. אני לא למדתי הלכה ופוסקים לעומק, ואני לא מתיימרת שתהיה לי שם אמירה. בסוף פסיקה היא תחום ידע, ואם אני לא מומחית בו אני לא יכולה לגעת בו. כמו שבתור אמא יש לי המון ניסיון ברפואה, אבל אני לא אשב במועצה שעוסקת בעניינים רפואיים".

אבל מירב, למשל, יכולה.

עידית מסכימה, ומירב מספרת שהיא באמת ישבה בפורום רבני ורבניות בית הלל בשנה הראשונה לקיומו. "חשבתי שזה נכון מאוד שיקום בית מדרש עם אמירות ציבוריות שיהיו שותפות בו נשים. נשים ששנו ולמדו, ואולי הן לא מגיעות לסדר הגודל של מי שישב ולמד שלושים שנה, אבל עדיין יש חשיבות בשותפות שלהן. פרשתי אחרי שנה כי הרגשתי שרוח המקום ליברלית מדי". מירב פרשה, אבל עדיין פיעמה בה הרוח של שיתוף נשים בפורום כזה, והיא החלה לחפש כתובת. "ניסיתי לדבר עם אנשים רלוונטיים על הקמה של משהו כזה, שיכלול גם נשים ויהיה במחוזות היותר שמרניים. לצערי הרב אין מישהו שמסכים לעשות את זה, ומי שמסכים לא עושה את זה ממניעים פוליטיים".

הרבנית שולמית: "לדעתי הבעיה המרכזית בעולם לימוד התורה הנשי היא העובדה ש־90 אחוזים מתוכניות ההמשך לנשים מזוהות עם הזרם הפמיניסטי והליברלי. מה שאומר שאם אני היום רוצה ללכת ללמוד תורה, אין לי הר המור לנשים. זה כמו הסיפור של בית הלל. הם אומנם משלבים בתוכם נשים, אבל הגוון הליברלי שהם צבעו בו את עצמם - לי למשל הוא לא מתאים. מה שקורה זה שבעצם אין אמצע. זה כאילו נע בין טור פרשת שבוע שטחי באחד מעלוני פרשת השבוע לטרנד המטורף של לימוד הדף היומי, שהתפתח בפייסבוק. אני כמובן לא נגד, אבל אני לא חושבת שמזה תגיע גאולה לנשים. אני מרגישה שלא הצלחנו לסלול שביל ביניים של נשים שאוחזות בלימוד כדרך מרכזית בחייהן, ושזה לא ילך לכיוון השטוח והלא ליברלי".

הרבנית יעל מערערת על המבט שמציגה שולמית: "יש לא מעט נשים שלומדות בימי לימוד לנשים במדרשות, בכל סוגי המדרשות".

הרבנית שולמית: "אני דיברתי על חיבור לתורה שהוא לא פסיבי. על צלילה לעולם האינטלקט. את יודעת מה זה, עשית דוקטורט. זה לצלול לתוך עולם ידע, לעומת לשמוע עוד שיעור ועוד שיעור".

הרבנית יעל לא מוותרת: "אבל אין גם הרבה נשים בסביבתי שעשו דוקטורט. לא לכולם יש את האנרגיה לתרגם את האינטלקט שלהם למשהו אקטיבי. בואו לא נפיל הכול על עולם התורה".

יחד עם הביקורת שהעליתן על המגזר השמרני, ברור שיש השפעה גדולה מאוד של העולם הליברלי הכללי על ציבור הנשים הדתי־לאומי. אלה הקולות הדומיננטיים במרחב הציבורי.

הרבנית מירב: "מי שנושא באשמה זה אנחנו, ואני אומרת לתלמידות שלי שנשים תורניות צריכות לצאת למרחב הציבורי, למרות שזה דבר שהן היו פחות בוחרות בו באופן טבעי. לדבר הזה יש השלכות גם על העמדות הרבניות, כי אם הרבנים מזהים את כל המגמות הנשיות כמגמות ליברליות והם לא שומעים מספיק את הקול התורני של נשים למדניות, אז הם יגידו שקריאת מגילה של נשים על ידי אישה זה ממניע פמיניסטי. בסופו של דבר, ההנכחה של הקול הנשי התורני הנאמן להלכה במרחב הציבורי חשובה בכל הרבדים".

וזה כנראה השלב הבא. היום, שנתיים אחרי התגבשות החמישייה, הן מרגישות בשלות להציב עוד יעד ולפרסם אמירות ציבוריות בנושאים שעל סדר היום. הן אוחזות בידע רחב מספיק ומחזיקות בעמדות שאינן נשמעות מספיק בציבור. "היה לנו שיח בקשר לאלימות נגד נשים שעלתה לכותרות לאחרונה", אומרת הרבנית לאה, "היו בינינו כיוונים קצת שונים ואני חושבת שיכולנו לנסח משהו, להשמיע כמה קולות שיוכלו לתרום לשיח בצורה מורכבת ומעניינת. אבל זה לא קורה, בעיקר כי אנחנו מאוד עסוקות וצריכות מישהי שתסייע לנו בנושא הטכני. אבל אנחנו בדיוק בשלב של התלבטות על הקומה הבאה".