התיקון רק מתחיל

נחיתתם של בני הזוג פולארד בישראל הייתה התגשמותו של חלום, אולם מבחינת מדינת ישראל הרגע הזה צריך להיות רק תחילתו של תיקון העוול

עפרה לקס , ט"ז בטבת תשפ"א | עודכן: 14:01

התיקון רק מתחיל-ערוץ 7
נתניהו מקבל את פניהם של בני הזוג פולארד
ללא קרדיט צילום

ביום רביעי לפנות בוקר תם פרק כואב וקשה בדברי ימיה של מדינת ישראל. היו אלה רגעי הגאולה הפרטיים מאוד של יהונתן ואסתר פולארד, אבל היו אלה גם רגעי תיקון של מדינה שלמה שהפקירה, התעלמה וחטאה כלפי מי שפעל בשליחותה ומטעמה.

העובדה שהבשורה המרגשת על הגעתם הייתה הנושא שבו פתחו כל המהדורות ריפאה במעט את התחושות ששיקפה לי אסתר פולארד בריאיון שערכתי איתה בירושלים לפני כמעט 18 שנה. אז היא סיפרה על יחס עוין של התקשורת, כזה שנע בין דמוניזציה והאשמות חסרות בסיס ובין התעלמות מוחלטת. כמה כאב היה אז בעיניה. כמה שקטה הייתה זעקתה, שלא הצליחה להגיע אל המרחב הציבורי. והנה, הם כאן, וכולם עוסקים בכך, מברכים על בואם ומתייחסים אליהם כאל בנים ששבו הביתה. אין כלי תקשורת שיכול היה להתעלם.

כשנתניהו הגיע לקבל את פני השניים, יהונתן ביקש ממנו להמתין רגע. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הוא ערג לארץ ישראל, וכל שרצה הוא לכרוע ולנשק את אדמתה. אפשר רק לדמיין כמה חיכה לרגע הזה, כמה פעמים הריץ אותו בראשו, בכלא, בצינוק, במעצר הבית בן חמש השנים. כשפולארד הזדקף, נתן לו ראש הממשלה את תעודת הזהות הישראלית שלו. מעין תשובה על חטא השלכתו של יהונתן מהשגרירות הישראלית וזריקתו לטורפיו, סוכני ה־FBI.

כמה מסירות יש בה, באסתר. אישה שקשרה את חייה עם אדם שנידון למאסר עולם בלתי קצוב בבית כלא שמור, כשהקהילה היהודית והאמריקנית רואה בו בוגד. כמה אמונה הייתה בה, כמה תקווה. אסתר ויהונתן הכירו לראשונה בשנת תשל"א, בתוכנית קיץ שבה השתתפו. שניהם מצאו כי הם אוהבים את העם והארץ. הקשר התחדש רק אחרי שהיא כתבה לו מכתב כדי לחזק אותו. הוא, מצידו, ניצל את שני הבולים שהוקצבו לו כדי לכתוב לה שני מכתבים: אחד שתיאר את מה שעבר, השני היה ספוג באהבת העם והארץ. היא לא האמינה שמי שעבר תלאות כאלה יכול עדיין להרגיש כך כלפי מדינתו ועמו.

אסתר לא עזבה את יהונתן לאורך השנים ולא התייאשה. כלביאה היא נאבקה למענו בכל דרך אפשרית, דפקה על כל הדלתות, הרימה טלפונים, שלחה מכתבים. איזה חזון אדיר היה לה לראות אותו צועד לצידה. איך לא התייאשה מהדרך הארוכה ומכל הלועגים. ביום רביעי, כשכרעה גם היא על אדמת הארץ והתקשתה לקום, יהונתן הושיט לה יד. פשוט כך, איש שמסייע לאשתו לקום. הנה הם ביחד. כל כך דמיוני, כל כך טבעי.

במפגש הקצר עם ראש הממשלה אמר יהונתן מילים של הערכה למדינה, לעומד בראשה ולנו, העם שלו ששלח אותו ושכח אותו, ואחרי שנים רבות נזכר וניסה לתקן. אי אפשר להאזין לדבריו של פולארד בלי להתפעל מכוחות הנפש, מהאהבה ומהכוח למחול. הרי את הנעשה באמת שאין להשיב. אלף סליחות לא יועילו ולא יתקנו את העבר. השניים פותחים עכשיו דף חדש בארצם, ועכשיו אנחנו ניצבים בפני מבחן.

לא להסתפק במכתבים

עד השבוע, מדינת ישראל וראשיה היו תלויים בממשל האמריקני בכל הנוגע לשחרורו של פולארד. לחץ במקום הנכון והליכה מתחת לרדאר בפעמים אחרות. אבל לא עוד. עכשיו הכול גלוי והכול באחריותנו.

המטוס שהביא את יהונתן ואסתר ארצה לא מומן על ידי מדינת ישראל. מצבה הרפואי של אסתר חייב הטסה בתנאים מיוחדים, והטיסה הייתה על חשבון הנדבנים המקורבים לנתניהו, משפחת אדלסון. עם מגע הגלגלים באדמה וירידתם מכבש המטוס, כל זה נגמר. כאן בדיוק ניבחן עד כמה כנות היו הברכות של השרים וחברי הכנסת, האם אמיתית היא הכרת הטוב והרצון לתקן.

מרגע שיהונתן ואסתר נמצאים כאן, מוטלת על המדינה החובה לדאוג להם מכף רגל ועד ראש, משמלה ועד סיכת הכיפה. החל בתחום הפיזי והרפואי ועד המרחב הנפשי והחברתי. משפחת פולארד תצטרך למצוא מקום מגורים ועבודה, להיקלט בקהילה, למצוא בית כנסת, לרהט את הדירה ולהתמצא בסבך הביורוקרטיה, וראוי שהם לא יהיו לבד.

חובה שראש ממשלת ישראל, שהיה כל כך נרגש עם הגעתם של השניים, ימנה עוד היום פרויקטור לנושא. פרויקטור ערבות הדדית אפשר לקרוא לו, פרויקטור סליחה על כל השנים, או סתם דני או שמואל. תפקידו יהיה לדאוג לכל מחסורם ולכל מה שהם אינם יודעים שהוא מחסורם, אבל מדינת ישראל ואנשיה הטובים יודעים לפנק בו.

כל כך הרבה אנשים שמחו ביום רביעי בבוקר, אך גם חשו תחושת החמצה. הם רצו להיות שם כשיהונתן ואסתר מגיעים לישראל. הם רצו לראות בעיניהם את הפצע הפתוח הזה נסגר. הם חלמו להעביר מקרוב לבני הזוג את האהדה והתמיכה והחיבוק שהיו עד כה מרחוק. זה לא קרה, בעיקר משום שזה לא התאים לבני הזוג פולארד. במקום זה נולדו מיד יוזמות של מכתבים, תמונות וסרטונים שממחישים כמה עם ישראל שמח שהם כאן בבית. היוזמות הללו מחממות את הלב, אך במקביל אליהן צריך גם לוודא שבני הזוג פולארד מטופלים היטב, בקצב ובאופן שמתאים להם, שמורים מאור השמש החזק, מתרגלים לאט לאט לחופש, למולדת ולחיים החדשים.