גם אני רוצה להשתתף במשחק הזה של מנהיגות "מפלגת אני". כל יום אנו קמים אל מישהו שמעמיד את עצמו כראש חדש. המפלגה אינה חשובה. ממש כמו בכדורגל, אין נאמנות, אידיאלים או סבלנות.
שחקני רכש מוצנחים לרשימות או מקימים סטארטאפ של מפלגת בחירות עבור עצמם. למחרת היום הסקרים מחמיאים לכל בעלי האשליות. והם כבר מפרסמים עם מי לא ישבו בממשלה הבאה. אגב, עדות נאמנה כי גם בפוליטיקה צריך שכל. שהרי הטוען הטרי לכתר, לא מסוגל לחשוב שני צעדים קדימה ומסנדל את עצמו.
ואולי, כל מה שהוא רוצה זה שיבקשו ממנו לוותר על הביצה שלא נולדה ומישהו יציע לו מקום ברשימתו. והוא יפסע לבית המחוקקים על שטיח אדום, נהנה מעקיפת מסלול הייסורים של חברות במפלגה, הצמדות לעקרונות, השתתפות באירועי בר מצווה וחתונות. הוא דוהר על המסלול הישיר לכנסת. כך הוא מנהל מו"מ עם כמה מפלגות בעת ובעונה אחת. גם כאלה בעלות אידיאולוגיות- בהנחה שיש דבר כזה- הפוכות זו מזו. הזיקית הפוליטית החדשה רק רוצה כסא עור צבי, המכיל בתוכו כבוד, כסף וכוח. ארבעה כ"ףים. שלא לומר כייפים. סידור עבודה.
מדהים כיצד שני ח"כים בכהונתם הראשונה- האוזר והנדל- הספיקו להיות בשתי מפלגות, בנוסף לסיעתם העצמאית. כשרון שזיקית הייתה מתגאה בו. סער שמנקז אליו את שונאי ביבי, ממש מפלגה אידיאולוגית.
או למשל בנט, הצוחק כל הדרך אל בנק הקולות. זה האיש שקיבל מפלגה על מגש ללא טרחה, הזניח אותה ערב בחירות, הפיל את כל הימין והתניע את שרשרת הבחירות שאנו עדיין בה. וברוב תעוזה- שלא לומר חוצפה- סיכן את המחנה שהוא מתיימר לעמוד בראשו. נראה שקרה לו, ובעצם לנו, אסון ממש בפטירתו של אורי אורבך ז"ל. האיש שהביא אותו לבית היהודי והעבירו מעל למשוכות של התקנון, לא היה פה כדי לנווט אותו במרוץ תכליתי מדי וממוקד מדי.
בן גביר, כמובן ינסה שוב. מה אכפת לו מגורל המחנה. ועוד שתי מפלגות חדשות – לפחות?- מכינות את עצמן. נותר רק הציבור הדתי לאומי הוותיק, הטוב והנאמן שאין לו בית יהודי לגור בו. הצמרת שלו חולה בהרס עצמי ובתסמונת של "מי בראש?". האומנם אין מכנה משותף רחב וערכי שבתוכו אפשר יהיה להגדיר מראש עצמאות מסוימת לקבוצות או אפילו ליחידים? בניגוד לכל אלו ישנם ש"ס ואגודת ישראל. בעלי ציבור מסור ומתמיד. בסיס איתן לבנות בשבילו ועליו. איך הציבור הדתי לאומי עוד לא הצליח ללמוד מהם.
המגיפה המאכלת כל חלקה טובה, לא פסחה גם על השמאל. האמבה חובבת המהומות, מתפצלת ולא ברור על מה בכלל. הם הרי מאוחדים רק בנושא אחד שכולו "לא". בעצם שניים. לא ביבי. ומאחור מסתתר- "רק אני". והשמות כל כך יומרניים. כחול- לבן (אולי כדאי לאסור בחוק שימוש פוליטי בנכסי הכלל?) אאוט, "הישראלים" אין.
שלושה רמט"כלים שכשלו, אסטרטגית וטקטית, יפנו את הזירה לעוד רמטכ"ל משועמם. השלח שנכווה מהלפיד, מתרוצץ בחיפוש כותרת, כוכבים ואולי גם מהות. האיש בעל אלף המפלגות, עמיר פרץ, שמעורר סקרנות באשר לשפן שישלוף הפעם, מפלגה כלכלית של פרופסור לכלכלה. ומפלגה של ראש מדינת תל אביב. אפילו זקני הכנסת אינם זוכרים התרוצצות כזאת.
מסתבר שאנחנו עם שבאמת מצפה למשיח. וכיוון שהוא מתמהמה, מנסים בינתיים כל מיני משיחונים. בעיקר של שקר המפתים חסידים שוטים. וכך אנו יושבים וצופים בקומדיה שלנגד עינינו. ושוכחים שהבדיחה היא על חשבוננו.
צופים יקרים, המסך נפתח למערכה הרביעית, או בעצם החמישית. מי יכול לספור.