צלמת בעין טובה

הצלמת מירי צחי ז"ל שנפטרה השבוע הקדישה את חייה לתיעוד מפעל ההתיישבות בעין אוהבת ובמסירות נפש.

חגית רוזנבאום , ט"ז בטבת תשפ"א

צלמת בעין טובה-ערוץ 7
מירי צחי ז"ל והמצלמה
צילום: חגי הוברמן

צלמים רבים הגיעו להנציח את הרגע שבו פינה צה"ל את ציר פילדלפי לאחר העקירה מגוש קטיף. תוך כדי האירוע, כשהמצלמות מתקתקות במהירות גבוהה מול החיילים שפורשים גדר תלתלית על הציר, נשמע קול חבטה וצעקה.

אחד הצלמים הידועים בעט בחוזקה בצלמת אמריקנית שנכנסה לו בטעות לפריים. הוא לא הסתפק בבעיטה שנועדה להזיז אותה מהמקום אלא אף הרים עליה את קולו.

הצלמת מירי צחי עמדה ליד אותו צלם ולא היססה. "אתה לא מתבייש?" נזפה בצלם המפורסם על התנהגותו. "אני זוכר את הצלם ההוא, שעם כל הגסות שמאפיינת אותו בדרך כלל, הוריד את ראשו כנזוף ולא ענה לה. זה היה מאוד לא אופייני לו, והיא נראתה כאם שנוזפת בבנה".

את הסיפור הזה מספר צלם 'ידיעות אחרונות' חיים הורנשטיין, שנכח גם הוא באותו מעמד. המכנה המשותף בין הורנשטיין לצחי מבחינה השקפתית ומנטלית לא היה רחב במיוחד, אבל הממשק המקצועי ביניהם הפגיש אותם לא מעט ועורר אצלו הערכה עמוקה לצלמת הדתייה במטפחת, שאותה הוא מכנה השבוע לאחר פטירתה "צלמת נהדרת ואדם נדיר".

"פגשתי את מירי באירועים שונים", הוא מספר, "תמיד היא בלטה בלבושה כאישה דתייה בין עדר צלמים גברים. היא ידעה לנווט את עצמה למקום הנכון בנועם ובמיומנות. אף פעם לא שמעתי מישהו כועס או צועק עליה, כפי שקורה בין צלמים. נועם ההליכות שלה היה מיוחד, בלי קשר להיותה צלמת. היא פשוט הייתה אישה נעימת סבר וחייכנית, והייתה כזו גם כשהיינו באירוע מתמשך וקשה מבחינה פיזית, כמו באירועי פינוי גוש קטיף וכפר מימון. זה היה אירוע באמת מתיש, אבל ראיתי אותה צצה בכל מקום, מכוונת עדשות באמפתיה למשתתפי ההפגנה, שנמשכה שעות רבות. לא ראיתי מישהו שמסרב לה".

למרות הפער האידיאולוגי בינה ובין רובם המכריע של הקולגות, הורנשטיין מעיד כי היא הקפידה לא להיכנס לוויכוחים ולדיונים אלא התמקדה בעשייה המקצועית. "אף פעם לא שמעתי ממנה אמירה שממנה היה אפשר להסיק על דעותיה הפוליטיות. גם כשבאירוע היו בני מיעוטים, או מתיישבים, כמו בעמונה או בקריית ארבע. היא לא עירבה את זה בעבודה. באופן כללי היא מיעטה לדבר במהלך אירועים ותמיד הייתה מכוונת מטרה להשיג צילומים טובים. פחות עניינו אותה הפטפוטים והסחבקיאדה עם הצלמים".

למרות שלא הרבתה בפטפוטים וביצירת קשרים חברתיים, צחי הגיעה לכל זירה בביטחון מלא והשתלבה בה במהירות מפתיעה. "בסיטואציות שהייתי בהן זה בלט", מעיד הורנשטיין, "מצא חן בעיניי שהיא לא הרגישה נחיתות כלשהי כלפי הצלמים האחרים. היא לא התחנפה לאיש כדי להתקבל לחבורה, כפי שקורה לפעמים לצלמים שבאים מאזור אחר וחשים חוסר ביטחון עד שהם מתמצאים בשטח. תמיד נראה היה שהיא מיד מתמזגת, שואלת שאלות ענייניות שנדרשות להתמצאות באירוע ואז נעלמת. כעבור כמה דקות הייתי רואה אותה במרכז ההמולה, מצלמת ללא הרף. היא הייתה אחת הטובות", הוא נפרד ממנה בצער.

"הרגשתי שאיבדתי בת"

השבוע הלכה לעולמה אחרי מחלה קשה צלמת העיתונות מירי צחי, והיא בת 66. כמעט בכל אירוע חדשותי שהתרחש בארץ, בפרט באירועים הנוגעים להתיישבות, אי אפשר היה להחמיץ את האישה במטפחת ובחצאית הארוכה, עם משקפי שמש מוסטים למעלה ולפחות שתי מצלמות שעמוסות על כל אחת מכתפיה.

את שמה המקצועי רכשה לעצמה לא באמצעות טיפוח קשרים במילייה התקשורתי ולא בזכות העצמת האגו, אלא אך ורק בעשר אצבעות שתקתקו בכישרון על כפתורי המצלמה, בשתי רגליים שאותן כיתתה לכל מקום ובכל מצב, ועם לב גדול שידע לזהות את הפריים המדויק והנוגע.

את עבודתה בתחום העיתונות החלה בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהתמסרה לביתה ולגידול ילדיה. האישה שהקפידה על צניעות ופשטות כל ימיה הייתה מן הסתם מופתעת לשמוע השבוע את ראש הממשלה ונשיא המדינה שספדו לה עם פטירתה וביכו את דמותה המיוחדת ואת מקצועיותה.

תמונותיה, שפעמים רבות היו בלעדיות בשל נוכחותה במקומות שלא תמיד הגיעו אליהם צלמים אחרים, התפרסמו בבמות תקשורתיות שונות, אך לאורך השנים צילומיה ליוו בעיקר את העיתונים 'בשבע', 'מקור ראשון' ו'ישראל היום'. ביום שלישי השבוע ניכרו היטב אותות האבל על פני עובדי מערכת 'ישראל היום', כפי שמעיד העורך הראשי, בועז ביסמוט. "כולם אהבו אותה", הוא מספר בשיחה עם 'בשבע', "היא הייתה אישה מדהימה. עורך הצלמים שלנו הגיע היום מוכה ושבור, לא ראיתי אותו ככה אף פעם". אובדנה של צחי כאב גם לביסמוט עצמו באופן אישי: "כל אחד בעיתון באמת יקר לי, אני אוהב את העובדים. אבל היום הרגשתי שאיבדתי בת. זה הרבה מעבר לצלמת של העיתון".

את 'ישראל היום' ליוותה צחי כמעט מאז הקמתו, בצילומי חדשות וגם בצילומי מגזין. "אנשים שואלים עיתונאי או צלם איך הוא עובד. אצל מירי לא הייתה שאלה כזו, היא פשוט צילמה טבעי, מהלב. ארץ ישראל וההתיישבות היו בליבה", מספר ביסמוט, שמתאר את צחי כעיתונאית שאף פעם לא שבה ממשימה בידיים ריקות: "כשאתה שולח עיתונאי או צלם לשטח, הוא חייב תמיד לחזור עם סיפור. יש כאלה שאתה שולח ואולי לא תמיד חוזרים עם סיפור, כי לא באמת היה אירוע. אצלה ידעת שבכל מקרה כשאתה שולח אותה, היא תחזור עם משהו. גם כשהייתה מצלמת אבן, זה היה סיפור. מה שמבחינת אחרים יכול היה להיתפס כבנאלי, אצלה היה עולם ומלואו. כל דבר היה אצלה עולם מלא, וכך היא התייחסה גם לכל תמונה ולכל צילום שעשתה. זה היה נכון לא רק לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם אם שלחת אותה לתל אביב היא התייחסה לדברים באותו אופן, בכל מקום שהייתה היא צילמה מהלב".

ביסמוט אומנם היה עורך ראשי של עיתון גדול וצחי הייתה רק אחת מצלמי העיתון, אבל העובדה הזאת לא מנעה ממנה להיכנס למשרדו מעת לעת ולשתף אותו בחוויות ובתובנות מעבודת הצילום. ביסמוט פתח לה את הדלת, ואת השיחות איתה הוא מגדיר כזכות. "לכל אדם יש רבדים ותובנות משלו, ולה היו בלי סוף. ראיתי זכות ענקית בכך שהיא הייתה נכנסת אליי למשרד. הצלמת הפייטרית שלי הגיעה לכל נקודה בארץ שכל כך אהבה. הייתי מופתע לשמוע ממנה על המשוכות שעברה בדרך לצילום, למרות שכל אלו לא באו לידי ביטוי בעבודתה. אין אצלה 'אני לא יכולה', גם כשהיו לה את כל הסיבות לכך. היא אהבה את מה שעשתה. בזכות עבודתה תיעדנו את כל הנקודות שהן חלק מאיתנו", אומר ביסמוט, ורואה בתמונותיה גם זיכרון חי: "בזכות התמונות הללו היא גם לא הלכה מאיתנו, היא נשארת פה".

ביסמוט מעניק לצחי קרדיט משמעותי נוסף על מהפכת התקשורת הימנית שהתרחשה בישראל בשני העשורים האחרונים. לדבריו, "היום יש הרבה תקשורת ימנית, והיא עזרה לנו במשימה הזאת. לפני עשרים שנה היינו הזויים, היום אנחנו הרוב. זה הרבה בזכותה, בזכות התיעוד והצילום שהיא עשתה, שגרמו לנו להכיר את חבלי הארץ שלנו ולהתחבר אליהם".

אחת עם ג'ינס, אחת עם שביס

כאמור, צחי לא הרבתה להתרועע עם גדודי הצלמים שהיו עטים על זירות אירועים בתחרות מי ישיג את התמונה המנצחת. אולם במהלך שנות העבודה הארוכות נרקמה חברות עמוקה ונדירה בינה ובין הצלמת רינה קסטלנובו, צלמת ה'ניו־יורק טיימס' בישראל מזה שלושים שנה. ההיכרות ביניהן נרקמה בגוש קטיף, קצת לפני שבאה לעולם תוכנית הגירוש.

"צילמנו אין ספור אירועים יחד", היא מספרת בגעגוע, "זוג צלמות באותו גיל שמעבירות את זמן הנסיעה בהחלפת מתכונים. מירי הייתה חברה טובה, היינו סוג של צוות לשטח. היא צילמה לעיתון מקומי ואני לעיתון זר, כך שתחרות לא הייתה. מכיוון שהתגוררנו קרוב זו לזו, קרה לא פעם שיצאנו יחד לכיסוי חדשות".

קסטלנובו מעידה על עצמה שלחלק מהאירועים הקשים שאליהם נסעו, לא באמת היה לה אומץ להגיע. אז נכנסה צחי לתמונה: "מירי בחורה אמיצה הרבה יותר ממני, כך שלא פעם היא זו שהייתה מדרבנת אותי לנסוע, כשאני - בדרך כלל הנהגת - רציתי לעשות אחורה פנה". כשהגיעו לשטח, צחי הייתה שקועה כולה בעבודה, בלי לשים לב לשעון. "מירי הייתה אחת מהצלמים שעבדו הכי קשה שאני מכירה", אומרת קסטלנובו, "מעולם היא לא סירבה לשום משימה. היא לא בדקה את השעון, גם כשצילומים ארכו 20 שעות רצופות".

החברות האמיצה בין השתיים עמדה בניגוד מוחלט לפערים הרבים שהיו ביניהן, ולכן גם בלטה בנוף האנושי של צלמי העיתונות. "היינו אחת חילונית בג’ינס ואחת עם שביס מתנופף וחצאית עד הרצפה. הקולגות התבדחו לא פעם על השילוב המוזר של הצוות בשטח אבל התרגלו. השוני בינינו היה לא רק במראה. כל אחת מאיתנו באה ממחנה פוליטי אחר. התווכחנו לא מעט, אבל מה שתמיד חיבר בין שתינו הוא האמפתיה לזולת ולא משנה מי והיכן. מעל לכול, למירי הייתה המון אנושיות".

קסטלנובו ליוותה את צחי גם בימי מחלתה, ויודעת לספר כי היא "מאוד רצתה לחיות והייתה מוכנה לקבל כל טיפול כואב ומייסר. אבל בימים האחרונים היא כתבה לי שאינה יכולה יותר, וגם לכך צריך אומץ רב". השבוע, לאחר פטירתה, חתמה קסטלנובו פרק של ידידות מופלאה וביכתה את אובדן הקולגה והחברה האהובה: "עולם הצילום איבד צלמת שתרמה להיסטוריה המצולמת של ההתיישבות יותר מכל צלם אחר, ואני איבדתי חברה אמיתית שתמיד מוכנה לעזור בכל דבר, גם כשלא ביקשתי. כמה הייתה מאושרת לקרוא את כל מה שנכתב ונאמר עליה היום. כואב לי שאינה יכולה ליהנות מכך".

"נתנה את חייה לקידום ההתיישבות"

יותר מכול אהבה צחי בלב ונפש את חבלי יהודה, שומרון ועזה, ולא פחות מרגבי האדמה – את האנשים עצמם. נוכחותה האוהדת בכל יישוב ועל כל גבעת טרשים, בין הבתים עם הגגות האדומים של משפחות ענפות או בצידם של מבנים רעועים שבנו צעירי הגבעות, הביאה לקשרים אישיים שנרקמו בינה ובין המתיישבים. כך היא גם רכשה את אמונם של מי שהתקשורת על פי רוב פגעה בהם, ולכן התייחסו לעיתונאים בחשדנות בדרך כלל. הקשר האנושי הזה פתח בפניה את דלתות הבתים, והוא גם זה שהביא לה צילומים בלעדיים שזכו להערכה בתערוכות ונאספו בספריה המתעדים את עולמם של המתיישבים בעתות שגרה וגם בזמני כאב.

אחת החברויות העמוקות שנרקמו בין צחי ובין אנשי היישובים היא החברות עם משפחת שמעון מחוות גלעד. צחי הגיעה לחוות גלעד פעמים רבות כדי לתעד רגעים יפים ביישוב הציורי, אבל התייצבה עם המצלמה גם כשהיו עימותים ופינויים, או פיגועים ושכול. משפחת שמעון פתחה את הדלת לצלמת שנזקקה לפעמים לכרית להניח עליה את הראש כשהגיעה באישון לילה לצלם אירוע קשה, או כשנזקקה למקום לשגר ממנו את התמונות למערכת. החברות הפכה לאישית, וצחי הייתה מגיעה להתארח רבות בבית המשפחה בת עשרת הילדים. משפחת שמעון הייתה חוגגת איתה ימי הולדת, ואף לקחה חלק בתורנויות ליד מיטתה בבית החולים בתקופה האחרונה לחייה.

"התחברתי אליה מאוד. היא הייתה כריזמטית, מלאת קסם. אדם זורם, כיפי ונעים", מספרת אילנה שמעון, אם המשפחה. "היא תמיד ביקשה שנספר אם קורה משהו והיא תבוא לצלם. ידענו שהיא משלנו, לא תעוות ולא תסלף. אנשים סמכו עליה ונתנו בה אמון מלא. אהבו אותה בכל מקום. ידענו שהיא תתמקד בטוב וביפה שיש פה, בטבע, בנוף ובאנשים. אם היה עוול או מצוקה, היא גם ידעה לזעוק אותם בתמונות. היא רצתה להראות לעם ישראל מה קורה פה, לתת הצצה מעבר להרי החושך. יש אנשים שמעולם לא הגיעו לכאן. זו הייתה המשימה שלה. הייתה לה מסירות נפש מלאה לכל ענייני ההתיישבות".

שמעון מספרת כיצד צחי לא נרתעה משום אתגר בדרך להשגת התמונה שרצתה. "פעם היא החליטה שהיא מצלמת את קבר יוסף מלמעלה. היא הצליחה איכשהו לטפס למעלה, אבל אז לא הצליחו להוריד אותה. הביאו טרקטור, שמו עליו פח אשפה והרימו אותו למעלה כדי שהיא תוכל לרדת".

בתקופת המחלה, לראשונה בחייה, עשתה צחי עצירה ממסלול החיים מלא האדרנלין שהיה בעבורה שגרה, והתמקדה בעצמה ובריפוי. שמעון מספרת כי צחי הייתה בטוחה שתתגבר על המחלה ותשוב לצילום שכה אהבה. תקופה מסוימת היא אף חזרה לצלם, וכששמעון ביקשה ממנה לצלם חתונה של גרי צדק בני 70, היא התייצבה בהתלהבות על אף שסבלה מכאבים. בשבועות האחרונים לחייה הבינה כי ככל הנראה המחלה תכריע אותה, "אבל היא כל הזמן האמינה. כל הזמן התפללה, הקב"ה היה איתה, מולה".

שמעון בטוחה שצחי, שהייתה חסרת אגו ואהבה את הפשטות והצניעות, שאפיינו גם את חייה וגם את צילומיה, לא מאמינה מלמעלה למשמע השבחים הרבים שהורעפו השבוע על ראשה. "היא תמיד חיה למען, לא בשביל עצמה. לא היה אצלה זמן ולא כסף. זה לא היה בלקסיקון שלה. כשמישהו ביקש תמונה היא תמיד נתנה, הרבה שנים לקחו לה תמונות בלי לתת קרדיט והיא לא נלחמה על זה. היא נתנה את החיים שלה למען קידום ההתיישבות ועשתה עבודת קודש. כולנו צריכים להכיר לה תודה על זה".

השבוע אמרה שמעון לילדיה שכעת עליהם להמשיך את פועלה של צחי ולצאת לצלם, עם אותה עין מתבוננת שהייתה לצחי. "אנחנו צריכים לקחת ממנה את כל הדברים הטובים האלה, את הרגישות שהייתה בה, את האכפתיות לכל דבר שקורה, ולהמשיך אותם. שכל אלו יהיו לזכותה".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com