נתניהו מקבל את פניהם של בני הזוג פולארד
נתניהו מקבל את פניהם של בני הזוג פולארדללא קרדיט צילום

שלוש פעמים במהלך חיי העיתונאיים התרגשתי עד כדי דמעות. בפעם ראשונה ב-1991 במהלך מבצע שלמה, כאשר ראיתי את אחיי, יהודי אתיופיה, מנשקים את האדמה עת ירדו ממטוס ההרקולס, אולי האחרון ששב מהמבצע. 

בפעם השנייה, כעבור חודשים אחדים בעיר ריידא בתימן, כשראיתי את אחיי, יהודי תימן עם הפאות, בתוך השוק, וכעבור שנים בודדות מגיעים ארצה בחשאיות דרך ירדן, ושוב מנשקים את האדמה. ופעם שלישית אתמול, כשאח יהודי אחרי 35 שנה מורטות עצבים עושה עלייה, וגם הוא מנשק את האדמה. 

עבורנו, הצברים, האדמה הזו נתפסת כמובנת מאליה, אבל לא כך הדבר עבור כל יהודי, על אחת כמה וכמה אחד שהיה צריך להתאמץ כדי להתחבר אליה. קוראים לזה הכרת הטוב.

בדיוק אותה הכרת הטוב מחברת אותי לדמעות שליוו אותי כשכיסיתי עבור אתר "ישראל היום" את הטיסה החשאית שהחזירה את פולארד הביתה. 

מה לא נאמר על האיש, כולל ציניקנים שוליים שהגדירו אותו כמרגל שלומיאל או אפילו תאב בצע. 

רובנו רואים בפולארד יהודי חם, ציוני שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו. ומחיר יקר הוא שילם על כך. 

את רוב שנותיו בילה בכלא, ואלפי הספרים שקרא במהלך הישיבה הארוכה בתאו - לא הקלו על הייסורים הגדולים. 

ג'ונתן - סליחה, יונתן - יצא לחופשי ואין חירות גדולה יותר ליהודי מאשר לחיות בציון.

כדי שזה יקרה, צריך היה משולש שכולל נשיא אמריקני שכמותו לא היה ידידותי ואמפתי למדינת ישראל, ראש ממשלה ישראלי מחויב להבאתו של פולארד, והירתמות של יהודים טובים, שאני קצת מכיר, שהביאו להגשמת החלום בפועל. 

והיו בעבר ניסיונות: היו כבר נשיא חבר ויהודים טובים שלחצו, אבל היה גם פעם ראש ממשלה שלא כל כך רצה. נתניהו, באחת השנים המאתגרות בכהונתו - רצה גם רצה.

מהספר בחנות - לנתב"ג

לפני שבוע, בחנות ספרים תל-אביבית ליד בית הוריי, חיפשתי ספר לסוף השבוע, וצד את עיניי ספר על פולארד.

ידעתי שבעוד כמה ימים, עם סיום סדרת הטיפולים של אשתו אסתר, הוא יגיע. התבוננתי בתמונתו בספר, ודמיינתי כיצד דמותו יוצאת מהספר כדי לטייל עם הכיפה הגדולה ברחובות ירושלים. 

אבל שנת 2020 היא רכבת הרים, שנת תעתועים. פולארד אמנם יצא מהספר - אך נכנס לבידוד. אבל מה זה בידוד של עשרה ימים עבור מי שישב בכלא 30 שנים. 

יונתן בוא הביתה הפך ליונתן בא, ואני, הצבר, קמתי הבוקר עם רצון אחד לנשק את האדמה הקסומה שעליה אנחנו דורכים, כמו אחיי יהודי אתיופיה, כמו אחיי יהודי תימן, וכמו אחי פולארד. 

חיכינו לך הרבה זמן. ברוך הבא הביתה.

(המאמר פורסם בעיתון ״ישראל היום״)