תאונות יקרו רגע לפני ההגעה הביתה

ב-12 השתררה דממה. ואז התחלנו לשמוע את זעקות הפצועים. בעיקר מרסיסים. ירדנו מהטנקים והתחלנו לפנות אותם. בפלוגה שלי לא נפגע איש.

הרב יובל שרלו , י"ט בטבת תשפ"א

תאונות יקרו רגע לפני ההגעה הביתה-ערוץ 7
הרב יובל שרלו
צילום: אריה כץ

"זבובי" היה נהג נגמ"ש שסופח לפלוגה שפקדתי עליה במלחמת שלום הגליל. שמו כמובן היה זבולון, ואני מקפיד מאוד שלא להיות מכנה שם לחבירי, אבל הפעם הראשונה שקראתי לו "זבולון" הייתה גם הפעם האחרונה – שכן הוא התעקש שלא יקראו לו בשם הזה אלא בכינויו החביב "זבובי". נהג נגמ"ש מעולה. ותיק ותיק.

מצאתי את עצמי מפקד על פלוגה בשולי קרב סולטן יעקב. למעשה הייתי סגן מפקד הפלוגה, אולם כיוון שמפקד הפלוגה היה ביפן עם פרוץ המלחמה –קבלתי את הפיקוד עליה ללא ניסיון קודם, ואף ללא אימון כמפקד פלוגה. עשיתי כמיטב יכולתי. אבל מול "זבובי" לא יכולתי לעשות הרבה. צריך להבין שהוא היה ותיק מאוד, מילואימניק כבר במלחמת ששת הימים, וטרח גם להפגין את העובדה שהוא יודע יותר מכולם. כמעט לאורך כל השבוע הראשון של הלחימה הוא נהג את הנגמ"ש הטכני (שנמצא אמנם בקו השני – ולא בקו העמדות ממש, אבל גם שם מסוכן) עם מדפים פתוחים וראש בחוץ.

בכל פעם שראיתי אותו עושה כך ניסיתי לפקוד, לשכנע, להתווכח, לתבוע, להתחנן כי יכניס את הראש לתא ולא יסתכן, אולם הוא לא הגיב, המשיך כך, ואף טען כי סכנת ההתהפכות גדולה יותר מסכנת הפגיעה בו, ועל כן הוא נוהג עם ראש בחוץ.

הפסקת האש בינינו ובין הסורים הוכרזה לאחר קרב סולטן יעקב שהתנהל בלילה שבין חמישי לשישי, ונקבע כי היא תתחיל ביום שישי, בשעה 12:00. ב 11:40 התחלתי לכנס את כל הפלוגה בתחושה שהכל נגמר, אפשר לרדת מהטנקים, בהתארגנות לקראת חיפוש הנעדרים, באיסוף שבויים וכדו'. מבט חטוף לכיוון הנגמ"ש הטכני – הפתיע אותי מאוד מאוד: "זבובי" לבש שכפ"ץ, סגר מדפים, והנגמ"ש נמצא מאחורי תלולית בעמדת הגנה מובהקת. ממש מתחבא.

כאן לא יכולתי להתאפק – וצעקתי לו: כל המלחמה כולה היית עם ראש בחוץ, ועכשיו אתה נכנס?

ולעיני הפלוגה כולה הוא השיב לי, ל'כבוד המ"פ': ילד, תשמע. תכניס את כולם לתאים. בדקות האחרונות לפני הפסקת האש – הם יירו את כל התחמושת שנותרה להם. עכשיו זה הכי מסוכן. יותר מכל המלחמה כולה. אתם הולכים לחטוף.

בלי שום שיקולי כבוד הוריתי לכולם מיד לחזור לתאים, להיכנס לטנקים ולנגמ"שים, שכפ"צים וכדו'. אולי הוא צודק. ואכן, בעשר הדקות הבאות חטפנו התקפת קטיושות איומה, שרובה נפלה מסביב לתאג"ד (תחנת איסוף גדודים של פצועים). היו הרבה נפגעים. מהפלוגה שלי לא נפגע איש. ב"ה, ותודה לשליח – "זבובי". זו הפעם הראשונה ששמעתי את השריקות הנוראיות של הקטיושות לפני שהן מתפוצצות ברעש שאינו קטן פחות.

וב-12:00 השתררה דממה. ואז התחלנו לשמוע את זעקות הפצועים. בעיקר מרסיסים. ירדנו מהטנקים והתחלנו לפנות אותם. בפלוגה שלי לא נפגע איש.

מאז אני רגיש לעשר הדקות האחרונות. לסוף.

כשגרנו בגולן למדתי כי רוב תאונות הדרכים בדרכים הארוכות לגולן מתרחשות ממש עשר דקות מהבית. העירנות פוחתת. התחושה שהכל נגמר מתגברת. והסכנה עצומה.

אני מספר את הסיפור הזה כי אנחנו חיים בתחושה שאנחנו בסוף הקורונה. ספק אם זה בכלל נכון, אבל התחושה קיימת. העירנות פוחתת. האמון בשלטון קרס כבר מזמן. אנחנו בפייק-סגר. החיסונים מתעצמים. הכל נכון. רק שיש גורם אחד שעדיין לא יודע את כל זה: וירוס הקורונה. הוא לא מתרגש מכל הנתונים האלה. הוא מכה, ובחזקה. הוא אמנם "לא יורה את כל מה שנשאר לו", כי אלו מינוחים שאינם רלוונטיים לווירוסים. אולם אנחנו איבדנו את האחריות ואת הרגישות. כמה כואב להיות חולה ולמות דווקא כשנפתח האופק להתגברות על הווירוס.

אנא.

ואי אפשר להפסיק לפני סוף הסיפור:

עם פרוץ הפסקת האש הייתי עסוק באינטנסיביות בפינוי פצועים לתאג"ד. לאחר עבודה קשה, התיישבתי לנוח בתוך התאג"ד, כדי לראות במה אני יכול לעזור, והבחנתי בשני הרופאים שעבדו קשה מאוד, וחילקו את העבודה ביניהם: רופא אחד עסק בפצעים פנימיים, ורופא אחר בטיפול בהיבטים אורתופדיים שלהם (הוא היה מה שמוגדר רופא ב' של התאג"ד).

גם הם ישבו רגע לנוח. התחלנו לדבר, ושאלתי אותו מאיפה הוא ומה הוא עושה באזרחות.

- אתה לא באמת רוצה לדעת.

- אם אני שואל, אני כן רוצה לדעת, האם אתה עושה משהו לא חוקי?

- לא, לא, אבל אתה באמת לא רוצה לדעת.

- האם אתה גניקולוג שמצא עצמו בשדה קרב?

- לא, לא, אבל אתה באמת לא רוצה לדעת.

- נו....

- אני.... וטרינר!

- ??!!! וטרינר מטפל בחיילים הפצועים של החטיבה שלנו?!

- כן, אל תדאג, 90% זה אותו הדבר!

גם זה משפט שאני לוקח לחיים. אנחנו ובעלי החיים 90% זה אותו הדבר....

אבל יש לנו גם 10%.

 

 

הרב יובל שרלו - ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר וראש ישיבת אורות שאול