חבלי הצלה

לרגל שנתיים להסתלקות מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל הרב ליאור לביא במאמר על דמותו של הרב וישליצקי

הרב ליאור לביא , כ"ב בטבת תשפ"א

הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זהו זמן שגעון
מהומה עד אין קץ
ובכל רגע חדש
פורענות לא עלינו
והכל חי ברשת הכל מתפוצץ...

(בלוז כנעני \ אהוד בנאי)

 

מיזם בצל סוכה

כשאני מנסה לחשוב על הזמן שחלף מאז הסתלקותו של מורי חותני הרב אלישע זצ"ל, קשה לי להתעלם מהעובדה שלמעשה מאז לכתו לא ממש הצליחו להקים פה ממשלה. הנה אנו עומדים לקראת מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ומבחינתי – המציאות העגומה הזאת היא שיקוף לאומי של הפצע הפתוח שנפער בליבי ובלב רבים רבים עם לכתו. כאילו משהו במרקם העדין שמחבר בינינו נקרע ומתקשה להתאחות מאז.

עצם המחשבה הזאת מעוררת בי זיכרון אחר. מוצאי יום הכיפורים, לפני שלוש שנים. הגענו כמו בכל שנה כמעט, להשתתף בבניית הסוכה, יחד עם כל האחים-הגיסים. כמו שהיה שגור על לשון רבנו – "מחיל אל חיל". לאחר שסיימנו, ועלינו לנוח ולשתות משהו, העליתי שוב הצעה שעלתה בעבר מספר פעמים ונדחתה מסיבות שונות, אך הפעם, הרגשתי, היתה שעת רצון.

ביקשתי מהרב שיסכים להקליט מדי שבוע שיחה קצרה לפרשה, שתיערך על ידינו ותישלח לפני שבת ברשימת תפוצה. הרב הסכים לשתף פעולה. ואז הצעתי שם למיזם, שיוכל לבטא ככל הניתן את ייחודה של תורת הרב. השם שהצעתי היה – "פרשה ונפש". הרב הרהר לרגע, והוסיף מיד – בחבלי משיח! וכך אכן נקרא המיזם (שפעיל עד היום...) - "פרשה ונפש בחבלי משיח". המיזם הזה, שהחל ערב חג הסוכות, השלים סבב של שנה בדיוק, ובערב חג הסוכות שלאחר מכן, הרב כבר לא היה בהכרה...

מה היה בצמד המילים הזה – "חבלי משיח", שהיה משמעותי כל כך לרבנו? מדוע ראה לנכון להעניק את התוספת הזאת כמעט לכל כותרת שנתן לשיחותיו ושיעוריו?

 

תורת נשמה

תורת רבנו הרב אלישע זצ"ל היתה תורת נשמה. המילים ושלל המקורות שלימד היו למעשה אמצעי לחפירה פנימה, כדי להגיע למי התהום שמפכים מתוך נביעת מעיין הנשמה שבתוכנו. המים הצלולים הללו הצמיחו בנביעתם שיקול דעת, איזון, הקשבה, עין טובה על המציאות ועל עצמנו, תקווה, סבלנות, אחדות, ענווה.

כשיצאת מלימוד משותף שכזה עם רבנו היה בך רצון להיות פשוט יותר טוב. הוא הצליח להציף אל פני השטח את מה שממעטים להדגיש בשיח התקשורתי והציבורי ולעתים, למרבה הצער, אף התורני – את כל מה שמסתתר מבעד לפני השטח ומכוסה בתלוליות חול ועפר. אבל הוא האמין בנו ובנשמה שבנו וסייע לנו לחפור פנימה כדי לגלות אותה.

ומה לכל זה ולחבלי משיח?

בקובץ "המחשבה הישראלית" (עמ' כו; ועי' עוד שמונה קבצים, ד, טז), כתב הסופר אז"ר בשם הרב קוק זצ"ל: "ובשעה שאנו צריכים לעלות למדריגה יותר עליונה אז חבלים יאחזונו, כחבלי לידה. כי ההשגה שהיתה לנו עד עכשיו, חדלה מהיות מספקת אצלנו. לפי מידת התפתחותנו הננו דורשים השגה יותר אצילית, יותר מאירה... וכך אנו הולכים ועולים, הולכים ועולים. ובין כל עליה ועליה, מהפכה ויסורי נשמה".

כולנו חווים בחיינו, האישיים והלאומיים, קשיים, משברים, מגבלות ומיצרים. כאשר אנו מתייחסים לכל אותם מיצרים כחבלי לידה אנו רואים בהם צירים ושליחים לגלות ולהוליד מתוכנו שכבה פנימית ועמוקה יותר לחיות מתוכה את חיינו. ההבנה הזאת מייצרת פשר, ומאפשרת לראות בחבלים המכאיבים והמייסרים, חבלי הצלה שמאפשרים לנו לטפס בעזרתם ממצב תודעתי ונפשי מצומצם ובוסרי, למצב תודעתי בוגר, מפותח ועמוק יותר.

וכך הסביר רבנו את דברי הגמרא בשבת (קיח, א): "...כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג"

"המקיים שלש סעודות" זה אומר לרצות לפגוש את העולם המחייה, הפנימי, בתוך המציאות של העולם הזה... אם אתה מקיים שלוש סעודות בשבת, ומארגן את מערכת הגוף שלך לקלוט את הופעת הנשמה - אתה ניצול מחבלי משיח... אתה אחוז ביתד, היתד הזאת היא הנשמה, אז מי יזיז אותך מהיתד הזאת? אם תחזיק את העמדה בצורה נכונה, תעבור חבלי משיח באופן אמיתי..." (מתוך החוברת "שבת שלום בחבלי משיח" שיצאה לאור לקראת האזכרה השנה, עמ' 28-30).

 

מבעד למחיצות

מתוך אותם "חבלי משיח", חבלי הלידה של תקופתנו, הצליח רבנו להוליד וליילד חיבורים מופלאים שאינם נכנסים לקטלוגים השגרתיים של "דתיים" "חילוניים" ו"מגזרים" למיניהם. הנגיעה בלב ובנשמה הפילה את המחיצות החיצוניות והמלאכותיות ומצאה, באורח פלא, שפה משותפת עם מי שבדרך כלל נראים בצד השני של המתרס. אחד מהחיבורים הללו היה עם תנועת "המחנות העולים". וכך תיאר זאת יאיר רביב, בן קיבוץ רביבים, מראשי התנועה, בתוך דברי הספד שכתב ונשא במהלך שנת האבל:

"בתוך הציבור העצום שבא ללוות את הרב אלישע בדרכו האחרונה, היינו גם אנחנו, קבוצת חברים עם חולצות כחולות, מ"הנוער העובד והלומד", "השומר הצעיר" ו"המחנות העולים", שבאה לכאוב ביחד עם הציבור ולהיפרד. אני רוצה לספר, בפורום המיוחד הזה, על הרב אלישע שאני פגשתי, שהצליח לחצות מחיצות של מגזרים ומחנות ולגעת גם בנו ולהותיר בנו חותם.

כשאני חושב על הרב אלישע עולה לי קודם כל המבט החם, הקורן שפוגש אותך. מבט שכולו אור אחר כך החיבוק החזק, החיבוק שכל הלב נמצא בתוכו, חיבוק שמגיע לפני המילים.

מה לחיבוק כזה מהרב אלישע, איש הציונות הדתית בכל כולו, ולי, איש שמאל, ציוני-סוציאליסט, שלכאורה רחוק כל כך מדרכו?... היכולת ליצור שותפות שקרבת הלבבות קודמת בה למחלוקת הפוליטית. שאינה נותנת למחלוקת להפוך לאמצעי לניכור והתנכרות. נדמה לי שהרב אלישע זיהה את היסוד העמוק של תנועות אמת, שמקדישות את עשייתן למחויבות ואחריות לעם כנקודת חיבור עמוקה שמתוכה יכול לבוא התיקון לעם ולחברה..."

***

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר

ומילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר

הנר שלך מאיר עדיין בוער...