"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים".
כמעט אין ישראלי שהמשפט הזה זר לו: נאום הפתיחה של עו"ד גדעון האוזנר, התובע במשפט שניהלה מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן.
אייכמן שימש כראש המחלקה היהודית בגסטאפו והיה אחד מבכירי הפושעים הנאצים שעסקו בפתרון הסופי ונשארו בחיים אחרי מלחמת העולם השנייה. המשפט שהתנהל נגדו בישראל הסתיים בעונש המוות היחיד שבוצע במדינה, והיה האירוע המשפטי הדרמטי ביותר מאז קום המדינה.
במשפט העידו יותר ממאה ועשרים עדים, והוצגו בו אלף ושש מאות מסמכים שלוקטו מתוך יותר מארבע מאות אלף עמודים. בכל רחבי אירופה הסתובבו קצינים וחוקרים בכירים של משטרת ישראל כדי לאסוף את הראיות החד־משמעיות לחלקו של אדולף אייכמן ברצח העם שביצע כקצין בדרגת אובר־שטורמבאנפיהרר, המקבילה לסגן אלוף, בגסטאפו של גרמניה הנאצית.
בחקירה חשאית שנמשכה קרוב לשנה נאספו ראיות, נשמעו עדויות, ואייכמן נשמר במתקן משטרתי מיוחד שיועד רק לו. בימים אלו מציינת משטרת ישראל 60 שנה לחקירה המקיפה ביותר, הרגישה ביותר והמשמעותית ביותר בתולדותיה.
"קריאת פרקי תהילים" של החוקרים
בית המורשת של משטרת ישראל, שם ניתן ביטוי למבצעיה המאתגרים ביותר של המשטרה, משיק בימים אלו את הספר 'לשכה 06', אשר מגולל את סיפורה של יחידת החקירות המשטרתית שהייתה אמונה על גיבוש התשתית הראייתית נגד הצורר הנאצי ובכך הביאה להרשעתו הנחרצת בבית המשפט.
כל אלה לא היו יוצאים לפועל בלי חיטוט בארכיונים ברחבי אירופה, שם נמצאו המסמכים החד־משמעיים שהוכיחו כי אייכמן פיקד, הוביל, אישר ותכנן באחריות אישית ישירה את עקירתם ושילוחם להשמדה של כמעט מיליון יהודים במהלך השואה. זאת למרות שרוב המסמכים הושמדו על ידי השלטון הנאצי אחרי המלחמה.
"תקופה קצרה אחרי לכידת אייכמן בידי המוסד זומן מיקי רש, יליד רומניה ושורד שואה המשמש כקצין חקירות נוער במחוז תל אביב, לשיחה אצל מפקד המחוז ניצב עמוס בן גוריון, בנו של דוד בן גוריון. בן גוריון שואל אותו 'שמעתי שאתה יודע גרמנית קרוא וכתוב', ורש מאשר. 'בעוד כמה שעות יודיעו בכנסת על לכידתו של אייכמן ואנחנו מקימים יחידה שתעסוק בגיבוש הראיות נגדו', סיפר לו בן גוריון, 'כולם יודעים מי זה אייכמן, תוך שבוע יתלו אותו והמקום שלך יישמר ביחידה'", כך מספר מחבר הספר 'לשכה 06', פקד ד"ר יוסי המי, סגן מפקד בית מורשת משטרת ישראל במחלקת החינוך של משטרת ישראל. "הוא גם לא ידע שמה שיתחיל בחקירה פורמלית שתוכננה להימשך כמה ימים יתארך לתקופה של עשרה חודשים של עבודה מסועפת, שתהיה מהחשובות בתולדות המשטרה".
למרות היקף החומר הרב והעבודה המפרכת, הוחלט בלשכה 06 שלא לגייס עוד חוקרים וקצינים במהלך החקירה. הסיבה העיקרית לכך היא משום שמרגע שהחקירה נכנסה לשלב מתקדם, הכנסת חוקרים חדשים הייתה מחייבת השקעה בלימוד החומר ובהכנסתם לעניינים, ובינתיים היו מתבזבזות שעות עבודה יקרות של החוקרים הוותיקים.
"המשטרה החלה לנהל את החקירה הזאת כמו כל חקירה אחרת", אומר ד"ר המי. "אף אחד לא ידע באמת איך זה הולך לקרות. המטרה הייתה לנהל את כל האירוע הזה כמו כל חשוד אחר שמגיע למשפט במדינת ישראל. יש חשדות, מעצר, חקירות, ואחר כך כתב אישום, משפט וגזר דין, באופן הענייני והמקצועי ביותר".
היחידה ישבה במחנה יגור, משם פונו כל האסירים ונבנה מתקן מעצר ייחודי לאייכמן. לאבטחתו של אייכמן אותרו כמאה שוטרים ממוצא מזרחי ותימני, מסיבות ברורות, וגויסו צוותי חקירה של דוברי גרמנית. תפקידה של לשכה 06 היה לגבש תשתית ראייתית נגד החשוד. כמאה ועשרים עדים העידו, שיחות רבות נערכו עם החשוד עצמו, אבל החקירה בסופו של דבר לא נשענה עליהם. מה שביסס חד־משמעית את כל קו החשדות נגד אייכמן היו המסמכים שהמשטרה השיגה.
"מפקדי לשכה 06, ניצב אברהם זלינגר וסגנו אפרים הופשטטר, כיתתו רגליהם בארכיונים ברחבי אירופה והביאו משם את הכתבים החשובים האלה, שבלעדיהם לא היו לנו באמת ראיות של ממש כדי להעמיד את אייכמן למשפט. העדויות היו בעלות משמעות טקסית, אבל ראיית הזהב הייתה המסמכים. למעשה אף עד לא סיפר שהוא ראה את אייכמן בפעילות ההשמדה. ההרשעה שלו הסתמכה על המסמכים, שהיו ראיות המפתח נגדו".
ימים ארוכים עבדו החוקרים, כשבכל יום תרגמו, ניתחו והבהירו את המסמכים הרבים שהיו ברשותם. בסופו של יום העבודה, בסביבות השעה שש, התכנסו חוקרי ענף 1 במשרדו של הופשטטר למה שנקרא "קריאת פרקי תהילים". בישיבה זו כל החוקרים סקרו בפניו של הופשטטר, איש איש בתורו, את חומר החקירה היומי של כל אחד ואחד, שם הוחלט איזה חומר רלוונטי וממשיך לתיק החקירה ואיזה פחות. לאחר הסינון הראשוני שביצע החוקר במהלך היום, בוצע סינון נוסף על ידי הופשטטר בישיבת הערב.
רצח בחתימת אייכמן
בספר נוסף שצפוי לצאת לאור בהוצאת המשטרה בעוד שלושה חודשים מתפרסמים לראשונה המסמכים המכריעים שהשיג צוות החקירה המיוחד. הנה כמה דוגמאות למסמכים הללו, שהגיעו לידי 'בשבע' בפרסום בלעדי: בתאריך 9 ביולי שלח קצין הונגרי בכיר בשם פרנצי, מי שהיה יד ימינו של אייכמן בשילוח היהודים מטעם ההונגרים והיה ממונה על הקמת גטאות במדינתו, דו"ח אחרון על שילוח היהודים. פרנצי סיכם כי בסך הכול נשלחו 147 רכבות ובהן 434,351 יהודים מהונגריה. דו"ח זה של פרנצי הוא אחת העדויות החשובות למספרם של היהודים שגורשו מהונגריה לאושוויץ בתקופה של פחות מחודשיים.
בתאריך 23 במאי 1942, בעיצומה של השמדת יהדות פולין, פנה אייכמן ליחידת הגסטפו בצ'כנוב והודיע כי לפי פקודת הימלר יש להוציא להורג בתלייה שבעה יהודים בגטו נויהוף. במסמך נכתב כי "את היהודים המנויים בפירוט יתר להלן: שמרק גולדברג, משייקה אליאץ, רפאל בראון, מנדל רבוינשטיין, משק לוין, דוד בריטקובסקי ודוד זמיאדלין יש לתלות בגטו נויהוף במעמד עמיתיהם לגזע. אני מבקש דו"ח ביצוע. על החתום, אייכמן". מסמך זה שימש כראיה ישירה וחשובה ביותר להוכחת אשמתו של אייכמן.
ב־22 ביוני 1942 שלח אייכמן מכתב דחוף אל פרנץ רָאדֶמָאכֶר, קצין ס.ס. ודיפלומט נאצי, ובו הוא מודיע לו על תוכנית לגרש כ־90,000 יהודים ממערב אירופה לאושוויץ בחודשים הקרובים. תוכנית זו יצאה לפועל ובחודשים הבאים נשלחו עשרות אלפי יהודים ממערב אירופה, בעיקר מצרפת ומהולנד, אל מחנות ההשמדה. המחלקה של אייכמן דאגה לנשל את היהודים מרכושם, לשלול את אזרחותם ולבסוף לתאם את לוח ההיסעים של הרכבות המובילות למחנות ההשמדה.
בקיץ 1942 החלו המשלוחים הסדירים של יהודי מערב אירופה למחנות ההשמדה, ובכללם גם מצרפת. במסגרת ההכנות האחרונות לגירוש היהודים מצרפת הגיע אייכמן לביקור של 48 שעות בפריז. הביקור נועד לתאם את הפרטים האחרונים של המבצע. בתחילה נשלחו ברכבות אך ורק מבוגרים, וילדים נותרו מחוץ לרשימות המוות. בתאריך 10 ביולי, לקראת תחילת מבצע גירושם של יהודי פריז "חסרי הנתינות", אשר התבצע בידי המשטרה הצרפתית, פנה תאודור דנקר, הממונה מטעם אייכמן ליהודי צרפת, למטה המחלקה לענייני יהודים שבברלין, וביקש תשובה לגבי המדיניות של גירוש הילדים היהודים. זאת מכיוון שעל פי החישוב, לאחר הגירוש יישארו כ־4,000 ילדים יהודים ומעונות הקהילה לא יוכלו להכיל את כולם.
את התשובה לבקשתו של דנקר האם ניתן לכלול את הילדים במשלוחים הבאים מסר הנס גינתר, סגנו של אייכמן, במחלקה לענייני יהודים: ניתן לגרש את הילדים הממתינים במחנות אל אושוויץ, אולם כל זאת בתנאי שהם יחולקו בין המשלוחים הבאים של המבוגרים. חל איסור להוציא לאושוויץ משלוח המכיל ילדים בלבד. ואכן החל מהמשלוח הבא, ביום 14 באוגוסט 1942, צורפו גם ילדים למשלוחי המוות, ודיווח מסודר על כך הועבר לראש המחלקה אייכמן במסמך המצורף.
בין המסמכים שהיו ברשות לשכה 06 היו גם שרטוטים של מחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וטרבלינקה. שרטוט זה הוכן בידי העד יעקב ויירניק, אשר היה בין הבודדים שהצליחו להימלט בזמן המרד במחנה באוגוסט 1943. ויירניק העיד על תלאות המחנה בזמן משפט אייכמן. בנוסף לכך ויירניק בנה דגם מעץ אשר הוצב במוזיאון לוחמי הגטאות.
מחנה ההשמדה טרבלינקה פעל מעט יותר משנה, מיולי 1942 ועד לאוגוסט 1943, חודשים שבמהלכם נרצחו בו כתשע מאות אלף איש, רובם המוחלט יהודים וכמה אלפי צוענים ופולנים. טרבלינקה היה למחנה ההשמדה שבו היה מספר הקורבנות הגבוה ביותר יחסית לשמן פעילותו הקצר.
מתוקף תפקידו של אייכמן כראש המחלקה לענייני יהודים היה אייכמן אחראי על עקירת היהודים מרחבי אירופה למחנות ההשמדה. אולם מתברר כי עשרות פעמים לפחות אייכמן היה גם הכתובת לבירור גורל של יהודי כזה או אחר, ובעיקר לגבי בקשות מיוחדות האם ניתן לפטור אותו מגורל ההשמדה. בקשות כאלה הועברו באופן תכוף על ידי משרד החוץ ואייכמן דן בהן. כמעט בכל המקרים התשובה של אייכמן לבקשה הייתה שלילית.
בחודש ינואר 1942, בסמוך לוועידת ואנזה ובראשיתו של גירוש יהודי גרמניה למזרח, נתבקש אייכמן לחוות את דעתו לבקשה שהוגשה למשרד החוץ בנושא היהודי אלפרד ישראל פיליפסון. מכיוון שפיליפסון בן ה־78 לא יוכל להיות מגורש למזרח בהתאם למדיניות שנקבעה, אייכמן התנגד להישארותו בבון, והציע לשולחו במקום זאת לגטו זקנים. ואכן פיליפסון נשלח לגטו טרזנשטט, שם מצא את מותו.
בתאריך 2 בדצמבר 1942, בעיצומם של המשלוחים מצרפת למזרח, השיב אייכמן לפנייה שקיבל ממשרד החוץ לגבי היהודי רוג'ר מאס מצרפת, שהיה בעברו שבוי מלחמה. אייכמן טען כי מאס גורש לאושוויץ בתאריך 5 ביוני של אותה השנה, וסירב להחזירו "מטעמים עקרוניים". רוג'ר מאס נרצח באושוויץ ב־20 ביולי 1942, חודשים לפני תשובתו הנחרצת של אייכמן. בידי לשכה 06 היו עוד עשרות תשובות שבהן אייכמן מסרב לשחרר יהודי כזה או אחר, למרות שבפועל הם נרצחו חודשים קודם לכן במחנות המוות.
"לא ידענו במה אבא עוסק"
הספר 'לשכה 06' הושק באירוע זום שאליו הוזמנו בני משפחותיהם של החוקרים שהשתתפו בחקירת אייכמן. את דבר המשפחות נשא דני שחם־שבנק, בנו של תת־ניצב אברהם שבנק, חוקר בכיר בפרשה. "אבא היה אחראי על ראש מדור חקירת פשעי אייכמן בגרמניה", מספר שחם־שבנק ל'בשבע'. "בשבילנו זה היה אירוע מטלטל. אבא לא היה בבית במשך כמעט שנה, לא ראינו אותו. הוא היה שעות ארוכות בתוך החקירה הזאת. אז זה לא היה כמו היום, שבכל חקירה כל החומר מודלף והכול מגיע לתקשורת. אבא לא דיבר, לא ידענו במה הוא עוסק. גם אחרי החקירה ואחרי המשפט, כשידענו מה העסיק אותו עשרה חודשים, הוא סיפר לנו מעט מאוד. הוא כינה את אייכמן 'דגנרט' וזו הייתה מילה מאוד ממצה. זה היה כינוי שתמצת את האדם אייכמן ואת המשטר שהוא היה חלק ממנו. עוד דבר ששמענו מאבא היה רגע אחד צורם במיוחד. במהלך החקירה הגיעו אליו מסמכים ובהם רשימות מאושוויץ עם שמות הנרצחים. באותן רשימות הוא ראה בין הנרצחים את שם אמו, רגינה מלכה שבנק, ואחותו רות שבנק, זכרן לברכה. אבא מיד הפך את הדפים כדי לא לראות, הוא העדיף לא לדעת מתי בני משפחתו הובלו לרצח".
הספר החדש גילה לשחם־שבנק עובדות שלא ידע על אביו: "מה שלא ידעתי בכלל והתחדש לי בספר שהוציאה המשטרה הוא העובדה שאחרי החקירה אבא הובא להיות אחד מהעוזרים של התובע גדעון האוזנר במשפט".
לימים גילה שחם־שבנק כי לא רק אביו היה חלק מעשיית הצדק בין העם היהודי לפושעי גרמניה הנאצית אחרי השואה. "הבן שלי גילה באינטרנט כי קרוב משפחה שלנו, אדמונד היינס שבנק, היה אחד מעוזרי התובעים במשפט נירנברג. התרגשנו לדעת שעוד אחד מבני משפחתנו המורחבת היה חלק מעשיית דין בנאצים. זהו דבר גדול".
לדברי שחם־שבנק הספרים שמשיקה כיום המשטרה הם תיקון היסטורי. "עבודת הלשכה הייתה מאוד חשאית, בניגוד למשפט שנעשה באופן פומבי ושודר בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. המשטרה חקרה, בדקה, הביאה מסמכים, והסיפור הזה עד היום לא נקבע בתודעה כחלק מהסיפור המלא של משפט אייכמן. אני שמח שהסיפור המשטרתי עלה על הכתב ועם ישראל יוכל ללמוד על העבודה החשובה שאבי היה חלק ממנה. לימים אבא קיבל אפילו תעודה מהנשיא יצחק בן צבי על פועלו בחקירת אייכמן".
דור החוקרים של אייכמן הולך ונעלם, יחד עם כל שורדי השואה שנפרדו מאיתנו. מי שנותר בין החיים הוא סגן ניצב בדימוס מיקי גולדמן־גלעד. גולדמן־גלעד היה ראש מדור ההוכחות נגד אייכמן ברצח יהודים בשטחי פולין והמדינות הבלטיות ובמחנות ההשמדה. "כל אחד היה בראשות מדור אחר", מספר גולדמן־גלעד, "הופקדנו בין היתר על בדיקת המסמכים הנאציים שהגיעו אלינו. הם הובאו מכל מיני ארכיונים. בנוסף אליהם היו עדויות שגבינו מניצולי שואה שסיפורם היה רלוונטי לחקירה ולמסמכים שהגיעו אלינו. היו לנו בידיים מסמכים שנחתמו על ידי אדולף אייכמן עצמו, ובהם הוראות ואישורים שנתן אייכמן לרצח יהודים רבים. התובע הראשי רצה גם עדויות חיות כדי לחזק את המסמכים, שהיוו את עיקר ההוכחות. העדויות חיזקו את המסמכים. המשפט נגד אייכמן היה משפט השואה. משפט אייכמן הפך למשפט שעד היום הוא אקטואלי גם לאירועים אחרים בעולם".
גולדמן־גלעד עסק בעבודתו במשימות משטרתיות רבות, אבל השנה שבה חקר את אייכמן ופועלו מלווה אותו עד היום. "רעייתי אווה אומרת מדי פעם שלפני שישים שנה אייכמן נכנס אלינו הביתה ומאז לא יצא ממנו. אני כל הזמן עוסק בנושא, חוקר, כותב, קורא ומחבר פרט היסטורי אחד למשנהו. זה האירוע הכי מספק בחיי הציבוריים. זו לא הייתה רק עבודת חקירה. זו הייתה משימת חיי. ראינו בזה שליחות לאומית שהוטלה עלינו אז כחוקרי משטרה. אפילו בן גוריון כתב שאילולא משטרת ישראל לא יכולנו לקיים את המשפט.
"המעגל מבחינתי אף פעם לא ייסגר. אני שורד שואה, הייתי בצעדת המוות באושוויץ, איבדתי את הוריי, את אחותי היקרה וקרוב ל־40 בני משפחה. לעולם לא נוכל לסגור את המעגל מהשואה, הנרצחים אינם. אבל מעל לכל ספק, אני ויתר חוקרי וקציני המשטרה שהיו חלק במבצע המיוחד הזה הרגשנו שאנחנו מבצעים כאן שליחות שהיא אחת החשובות שאי פעם בוצעה. שיכולנו לתרום להנצחת השואה כפי שהיא נלמדת היום בבתי הספר בישראל ועיצבנו את הנרטיב ללימוד השואה".
"גיליתי היכן נרצחו הוריי"
כמו חוקרים אחרים שהיו חלק מהחקירה, גם לגולדמן־גלעד היה רגע אישי מצמרר וכואב. "במהלך העבודה בין כל המסמכים שעבדנו עליהם, מצאתי מכתב אחר שנגע בי. זה היה מכתב שהמנהל הכללי של רכבות המוות שלח לקרל וואלף, סגנו של הימלר, ביום הולדתי הלועזי, 26 ביולי 1942. במכתב הזה הוא הודיע לו שמדי שבוע יוצאת רכבת מגטו ורשה לטרבלינקה ופעמיים בשבוע יוצאת רכבת מגטו פשמישל למחנה בלז'ץ. הבנתי שבאותו יום נשלחו הוריי למחנה ההשמדה, זה היה היום האחרון שבו יכולתי לפגוש אותם. עד לרגע שבו מצאתי את המסמך, חשבתי שהביאו אותם לטרבלינקה. אבל כשקראתי את המכתב יכולתי לקבוע שהם הובאו לבלז'ץ, שם נרצחו ושם נמצא אפרם עד היום הזה. לא רק אני הבנתי באותו רגע לאן הלכו הוריי, מאז גם בית המשפט ידע לאן הלכו הרכבות עם מאות אלפי יהודים. למכתב הייתה תשובה מאותו קארל וואלף, שבה נכתב: אני מודה מקרב הלב שסוף כל סוף יוצאות רכבות מאותם המקומות. מה שיביא עם הזמן להיעלמותו של העם הנבחר".
לסיום אומר פקד ד"ר המי: "הספר 'לשכה 06' בא לעשות צדק היסטורי עם עשרות השוטרים והחוקרים שעבודתם המאומצת במשך חודשים היא זו שבסופו של דבר הביאה להרשעתו הצודקת של אייכמן בבית המשפט. הרודותוס היווני, אשר נחשב לאבי חקר ההיסטוריה, כתב בהקדמה לכתביו במאה החמישית לפני הספירה: 'זה תיאור חקירותיו של הרודותוס למען לא תמחינה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא יישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים'".