יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

חברים, זה אולי יתפוס אתכם ככה בהפתעה אבל אני לא מבין גדול בפרמקולוגיה ובכדאיות של לקיחת חיסון כזה או אחר, חיוני ככל שיהיה. באופן כללי אני מתקשה ללכת שבי אחרי טרנדים מתחלפים ולראיה העובדה שמעולם לא קראתי את 'מקימי' ואת רגליי מעולם לא עיטרו נעלי בלנדסטון להבדיל. אבל כשזה מגיע לחיסון הקורונה החלטתי לעשות מעשה פינחס ולקבל שכר כפינחס. הווה אומר, הסתערתי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו על האופציה לקבל את חיסון הקורונה כאן ועכשיו. שהרי חיסון קורונה, יותר מהיותו מונע מחלה, הוא סמל סטטוס. ודמותי הציבורית נבנתה בעמל גדול מדי מכדי לזרוק אותה לפח בגין חיסון במועד שתוכנן על ידי הקופה מראש.

אבל הרבה קופות איכא בשוקא ואני, מה לעשות, נפלתי על אחת כזו שאכפת לה ממבוגרים ולא מחלוקת חיסונים לבני 37 שחצי שיבה זרקה בשיערם. את שמה של הקופה אני כמובן לא אחשוף, אבל די יהיה לרמוז שהיא כל כך קשוחה בענייני הקורונה שיהודה המכבי עצמו היה הולך למאוחדת.

בקיצור, הגעתי לשערי הקופה לקראת שעת הסגירה בתקווה שיישארו עודפים לחלק לאנשים אשר כמוני. ובאמת המקום היה גדוש באנשים אשר כמוני, רק מבוגרים יותר ומתוחים כקפיץ.

"לא בטוח שיישארו עודפים בכלל", אמר לי אחד הממתינים היותר פסימיים.

"מה קרה, חתמו על הסכם עודפים עם ישראל ביתנו?" החזרתי לו בבדיחה אקטואלית כדי לשמח יהודי. הוא בהה בי.

"הבנת? כאילו כל החיסונים העודפים ילכו לישראל ביתנו".

היהודי סירב להשתמח.

"כי עודפים ועודפים, הבנת? מילה אחת, שתי משמעויות. איזה פלא זו השפה היהודית, הא?"

הוא התרחק ממני משל היה הגר ואני ישמעאל בשיחים.

התקדמתי לקראת הכניסה למתחם, שם עמד המאבטח המסכן שנפלה בחלקו אחריות שאליה לא הוכשר באף שלב. כמו פרודו בשעתו שנשלח עם טבעת כוח לארץ גזירה, גם המאבטח הזה לא ידע למה הוא מכניס את עצמו. אבל שלא כמו פרודו, לא היו לו כפות רגליים שעירות והוא לא היה חמוש בתחושת השליחות הנודעת של גזע ההוביטים. בקיצור, הוא זיהה את הסכנה, עשה אחורה פנה ונעלם במסדרונות המבנה.

וכך, כמו כל חבורה של ישראלים שנותרת בלי השגחה מול פריט נחשק שמאיים לאזול, התפצלנו כולנו לתפקידים הקבועים שלנו.

ראשונה הייתה המנהלת, הטיפוס היוזם שלא למד כלום מההיסטוריה היהודית.

"להתחלק כולם בשורות וקבוצות לפי גיל ומצב רפואי!" היא הכריזה, "רק ככה יהיה סדר! סדר צריך שיהיה!"

כאילו סדר הוא אופציה בכלל בשביל מישהו שיש ברשותו תעודת זהות כחולה וטראומה קולקטיבית של גלות.

מולה ניצב האופוזיציונר הנצחי, שתמיד יתנגד לרעיון שנשמע החלטי מדי.

"חומד, מי את שתחליטי עלינו בכלל?" הוא זלזל.

"אל תקרא לי חומד, נשמה", היא ירתה חזרה.

"אל תקראי לי נשמה, כפרה", הוא השיב.

"אל תקרא לי כפרה, מותק", היא החזירה.

ככה חלפו משהו כמו 20 דקות, שבסופן אף אחד כבר לא זכר על מה בכלל היה הוויכוח.

בינתיים ניגש אליי הישראלי הקלאסי - הקומבינטור.

"תעמוד לידי, נחבר גילים", הוא לחש לי.

"מה נעשה?" שאלתי.

"נחבר גילים. שנינו הרי הכי צעירים פה, אם נהיה מפוצלים נהיה אחרונים בתור. יש לך איזו בעיה רפואית?" הוא שאל.

"לפעמים כשיורד גשם אז כואב לי פרק כף היד", עדכנתי אותו בדבר הכי מבוגר שיכולתי לחשוב עליו. הוא כבר עשה את החישוב.

"אנחנו בני 78 עם דלקת פרקים!" הוא הכריז ודחף אותי איתו לקדמת החבורה.

לידנו עמד אדם ביש מזל שהיה, מסתבר, בן 59, אחד עשר חודש ושבועיים.

"למה לא נולדתי פג, למה?" הוא מלמל לעצמו בייסורים, "עכשיו אני צריך לעמוד בתור עם כל הצעירים".

"אנחנו בני 78", תיקן אותו הקומבינטור. ביש המזל התנצל ופינה את מקומו.

כך חיכינו כולנו למאבטח המסכן שיחזור מהפלך ויעדכן כמה מנות חיסון נשארו למעטים בני המזל. הזמן שחלף לא עזר למתיחות שגם ככה ריחפה מעל כולנו, וכל הסובבים נעשו יותר ויותר עצבניים ונדמה היה שהם כולם לוטשים בי עיניים מצפות.

חשבתי שאולי הם מתחילים לחשוד שאני לא בן 78, אבל אז האופוזיציונר נתן לי מרפק ואמר: "נו, תעשה את הקטע שלך". או אז הבנתי שכולם מחכים לדוס ההוא שמקריב את עצמו כדי שיהיה שלום בין כולם.

"אתם מבלבלים אותי עם מישהו אחר", עדכנתי אותם, "אני על תקן הסוציומט הפסיבי, אני פה עם הקומבינטור", הצבעתי על שותפי לפשע. כולם הנהנו בהבנה.

"סליחה מותק, חשבתי שאתה הדוס מחמד", אמר האופוזיציונר.

"אל תקרא לו מותק, דובשנית", ירתה חזרה המנהלת והם יצאו לעוד סבב ארוך של תארי חיבה מזלזלים.

מפה לשם אחרי דין ודברים הגענו כולנו לאיזושהי הבנה באשר לסדר חלוקת החיסונים העודפים. וטוב שכך, כי בדיוק באותו רגע יצא המאבטח ועדכן שלא נותרה אפילו מנה אחת מיותרת. נפרדתי בצער מהקומבינטור וחזרתי להיות שוב ישות עצמונית בן 37.

"בסוף באמת סתם חיכינו, הא?" אמר לי הממתין הפסימי בדרך למכונית.

"כן, כנראה שומרים את העודפים למי שצריך", עניתי.

"נכון," הוא חייך כמי שנפל לו סוף סוף האסימון, "לישראל ביתנו".

[email protected]