לאכול את הצ'ולנט שבישלנו

בעדה שלנו אין סיפורי זיכרונות מבית סבא שאפשר להתרפק עליהם. מה שנשרף בשואה הביא אותנו להיות ציניים בכל מה שקשור למסורת ומנהגים

עפרה לקס , כ"ג בטבת תשפ"א | עודכן: 19:47

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: מירי שמעונוביץ

בית ההורים שלי עומד לשנות את פניו. הוא ייבנה מחדש, יציב יותר, גדול יותר ובעיקר אחר. תמ"א קוראים לזה היום, ואני מברכת את הוריי על שסוף סוף גם הבניין שלהם יצטרף למתיחת הפנים שעובר כל הרחוב. זה לקח זמן. הדרך לחתימת החוזה עם הקבלן הייתה ארוכה ומייסרת, אבל זהו. הוא החל לגדר את הבית, וההורים כבר יודעים היכן הם יגורו בינתיים, עד יעבור זעמו של הדחפור. הקלה.

הקלה, אבל גם חשש. לאט לאט אני מבינה שהבית שלי, הבית שבו גרתי מכיתה א' וממנו יצאתי לתיכון ולשירות הלאומי ולחתונה, יהיה אחר. הבניין לא יהיה אותו בניין, חדר המדרגות (שכבר שופץ פעם וכבר אי אפשר להחליק על המעקה שלו שלוש קומות למטה) יהיה בוודאי רחב. המסדרון הארוך והצר של הבית, שהיה מגרש כדורגל עם שערים רשמיים, ישתנה. החדר שבלגנתי למגינת ליבה של אחותי, השותפה לחדר בלי בחירה, יגדל או יקטן. המרפסת, שממנה ראיתי את הזריחות הכי יפות, תהפוך למשהו אחר. בכניסה לדירה לא תיקווה יותר שלולית של מי גשם שנזלו פנימה, כי הגג לא היה סגור. שום דבר לא יהיה אותו דבר. אולי רק הכתובת.

כשהמחשבות האלה הדהדו בי, מיד סרקתי בראשי מי מהילדים שלי יזכור היטב את הבית ומי פחות, מי שיחק בעצמו מספיק כדורגל במסדרון כדי שיוכל לשחזר את החוויה כשיהיה גדול והאם כולם סעדו מספיק פעמים סעודות שבת וחג בפינת האוכל. האם יצליחו להבין גם בעוד שנים את סיפורי הזיכרונות שלי על המקום שבו צמחתי? ואחרי המחשבה הזאת תהיתי למה זה כל כך חשוב לי, וידעתי שהתשובה היא מעבר למילים.

לנו אין מתכון מסבתא

לפני שנה ביקרתי באתיופיה עם משלחת של אנשי תקשורת ויוצאי אתיופיה. החברים שעלו או שהיו בני עולים סיפרו על המורשת המשפחתית, על ההורים, על הדורות המבוגרים, על המנהגים הגדולים והקטנים, על הכפר. חווינו מפגשים מרגשים עם תושבים מקומיים שזכרו את הסבים והסבתות, החברים איתרו את בית הספר שלהם, את בתי הילדות של ההורים, הרכיבו חלק חסר בפאזל של הזהות שלהם. חלק שקשה מאוד להשלים אותו בישראל, כי תחושת הזרות מאוד נוכחת.

התרגשתי איתם, בכיתי איתם, אבל ללב התגנבה גם צביטת קנאה. אני אולי משתייכת לעדה שנחשבת הכי פריבילגית, שמואשמת בהתנשאות כרונית ובהשתלטות על הנרטיב ההיסטורי של המדינה, ולפעמים אפילו בצדק, אבל האמת שמסתתרת מתחת לביטחון העצמי הקבוצתי היא העדר גדול. לרבים מקרב האשכנזים (סליחה על ההכללה, אני יודעת שרומניה, פולניה והונגריה זה לא אותו דבר. שוין, תסלחו לי) חסרה חוליה קיומית. חוליה בשרשרת הדורות. משהו שם חתוך, גדוע, שרוף.

השכנה האהובה שלי עלתה לישראל ממרוקו. היא יודעת לספר על כפר הולדתה, על הכישרונות של סבה. היא יודעת לתאר איך סבתה הכינה מאכלים טעימים, איך הגויים נהגו בסבא רבא שלה. יש לה מורשת אישית שנמסרת מאב לבן, מאם לבת, מורשת משפחתית מתמשכת. ואילו סבתי שעלתה לישראל בגיל העשרה, בגפה, לפני מלחמת העולם השנייה, לא הספיקה ללמוד מאמה איך מכינים מרק עוף או עוגת שמרים. המסורות של הבית נחרתו בה רק עד כמה שגיל 16 יכול לשאת, לזכור ולהבין. סבים, סבתות, מסורות משפחתיות? להוריי לא היו סבים וסבתות. כלומר, היו, אך הם לא זכו להכירם. אין מורשת משפחתית פשוטה, יומיומית, עם מיתוסים משפחתיים שאיש לא יודע אם היו או לא היו אבל הם שם, מכוננים תודעה. אנחנו רק יודעים שאבי סבתי היה שען. איך הוא אהב את התה שלו? האם היה אדם סבלני או קפדן? האם היה חסיד אדוק של הרבי מוויז'ניץ? האם אהב ללמוד? האם אחד מבני הנינים דומה לו באופי? אולי הנטייה הטבעית של ילדיי למוזיקה היא בעצם כישרון גנטי שירשו מהדורות הקודמים? מי יודע.

בקרב בני יוצאי מדינות מזרח אירופה משהו במעבר הבין־דורי הטבעי, הפשוט, איננו. בני העליות הגדולות, החלוציות, השילו מהם את הגלות ועמם נשלו גם המורשת המשפחתית, המצוות וההערכה לדור הקודם. עולם ישן עדי יסוד החריבו. ומי שנשאר שם ועבר את אימי השואה לרוב שתק, או שלא זכר או לא רצה לשמר.

התוצאות הכואבות ניכרות בדנ"א של בני העדה הזאת. בעיטה מתמדת בישן והטוב, חיפוש בלתי פוסק אחרי שינויים ותיקונים אפשריים של המסורות, כי הן טפלות או סתם מטופשות. זוכרים את הוויכוח השנתי על הקטניות, את התלונות על הסליחות, אפילו את הבדיחות על המאכלים? היעדר הרכות וההתרפקות על מסורת אבות ואימהות ניכר בכל פינה, וזה משום שהיא לא הועברה בסיפורי נוסטלגיה לפני השינה. היא לא נישאה על כפיים באירועים משפחתיים. היא לא נחגגה, אפילו לא נאמרה.

לצמוח בלי לבעוט

אני מביטה בקנאה ביכולת של אחיי מעדות אחרות להישען על המסורת המשפחתית, שצומחת ונהיית מסורת עדתית ולאומית. הפריבילגיה להרגיש את השורשים העמוקים ומתוכם לצמוח. זה לא שהם קופאים על השמרים. הם גם חושבים אחרת ובונים עולם מושגים חדש, אך הוא מקבל אל תוכו מנהגים חדשים ותובנות חדשות בנועם, בלי לבעוט, בלי להילחם בעבר.

מאז נישואיי אנחנו מכינים לשבת חמין מרוקאי, מתכון מצוין של דודה שלי. לפני כמה חודשים החלטנו לחרוג ממנהגנו ולהכין את הצ'ולנט של בית אמא ואבא. לא במקום המאכלים האחרים שהתנחלו אצלנו לחניית קבע - המפרום, החמין והטבית. הם עדיין מככבים. אבל כן כצעד ראשון בחזרה פנימה, אל מסורת המשפחה והעדה. ואוכל הוא רק הסממן החיצוני.

לתגובות: ofralax@gmail.com