וניתן רק לדמיין מה היה עושה ומה היה אומר ופועל בשנה הזו לו היינו זוכים שישאר כאן איתנו. הסגרים לא היו סוגרים אותו. לא ניתן לכלוא ארי.
תסכימו שאין "עובד חיוני" ממנו ? עבד לעם קדוש. והסגרים בוודאי לא היו סוגרים את לבבו. גם אם לא היה מצליח להגיע פיזית לכל מקום ומקום ברחבי הארץ בוודאי היה שולח את לבבו וחיוכו.
היה מחמם במאור פניו אנשים רבים בבדידותם, מחזק מעודד וממלא באמונה. האמת, קשה לדמיין את הרב אלישע עם מסכה על פניו וללא מגע וחיבוק. ללא לחיצת כף ידו החזקה, המטלטלת שכמו לא מאפשרת לך להישאר במקומך, מקובע ללא תנועה, לאחר המפגש עימו.
הוא בוודאי היה מלמד אותנו לזהות את האור והטוב שבתקופה. מברר איתנו בענווה את תפקידנו בזמן הזה. היה יוזם ומדרבן חיבורים כאלו ואחרים של פעילויות חסד ונתינה דואג שלא יהיה אדם אחד נידח בבדידותו. היה ממשיך לנחם אבלים ולשמח כלות וחתנים.
בוודאי היה מתרחב ליבו ומתרחב חיוכו למראה החתונות הצנועות והמדויקות כמו אומר, ראו מה יפה הדבר. שמחת אמת, לא מוחצנת, ישיש עליך אלוקיך. ולמען האמת, קשה ובלתי אפשרי לחשוב עליו ספון בביתו ולא נוסע עם ראובן הנהג הנאמן בכל רחבי הארץ.
פרסומת ישנה אמרה ש"ארץ ישראל היא כל מקום שחברת אגד מגיעה אליה". ואולי צריך ברוח זו לומר: מדינת ישראל ועם ישראל היא כל מקום שהרב אלישע נגע בו ונסע לנחם, לשמח, ללמוד וללמד ולחייך.
כל מקום שליבו היה שם. ועכשיו שנתיים ללב הענק שנדם. וזכרונו איתנו תמיד.