עד עכשיו שתקתי. לא יכול יותר, הגיעו מים עד נפש

אלישע ירד, חברו של אהוביה סנדק ז''ל: "הגינויים וההשמצות מצד הציבור הדתי לאומי איפשר למערכת לרודפינו עד חרמה והביא להתרת דמינו"

אלישע ירד , כ"ג בטבת תשפ"א

אלישע ירד
אלישע ירד
צילום: באדיבות המצולם

זכיתי להיות חבר טוב של אהוביה סנדק הי"ד ולהתגורר עימו בגבעת מעוז אסתר. אם כאב לכם לשמוע על מותו של אהוביה ואתם רוצים למנוע הישנות של טרגדיה כזאת, קחו שתי דקות ותקראו דברים שכתבתי מדם ליבי.

במשך השנים קיבלנו גינויים, השמצות, לעג ובוז למעשינו. תייגו אותנו כנוער שוליים אלים וקיצוני. היחס הזה מצד הציבור הדתי לאומי, אפשר למערכת לרודפינו עד חרמה והביא להתרת דמינו בעיניה, עד שהגיע למותו של אהוביה סנדק הי"ד הטוב מגבעת מעוז אסתר.

לצערנו רוב הציבור אך פעם לא טרח להיפגש איתנו פנים אל פנים ולשמוע ממנו באמת מה מטרתנו בגבעות.

אתן כאן בקצרה, היכרות והסבר עלינו - האנשים שעוסקים בהקמת נקודות התיישבות חדשות ברחבי יהודה ושומרון, המכונים "נוער הגבעות".

"נוער הגבעות" מורכב מבחורים ובעלי משפחות, שהחליטו מתוך אמונה ותחושת שליחות ללכת לעסוק במצוות ישוב הארץ ולחזק את ההתיישבות היהודית בארצנו.

הם החליטו לעשות זאת למרות שידעו שמצפים להם תנאים קשים לאורך הדרך, התנכלויות, רדיפות, גינויים והשמצות מבית ומחוץ.

למרות כל זה הם בחרו להתמיד בדרך הזאת, הם הגיעו להחלטה לאחר בירור תורני ואמוני מעמיק ויסודי, לפעמים של שנים שלמות של לימוד והעמקה בתורת ארץ ישראל. כך, מתוך ידיעה ואמונה שזו השליחות להם בעולם הזה להבאת הגאולה - על ידי ישוב ארץ ישראל, בכיסופים ובחיבת הארץ אין-סופיים, כמאמר הכוזרי על הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". מתי הקב"ה ירחם את ציון? בעת שירצו עבדיו את עפרה ואת אבניה. בעת שרצונם זה יביא את השלב המעשי של "ואת עפרה יחוננו".

נוער הגבעות לא נשר ממוסדות החינוך בהם למד, הוא עזב אותם מרצונו, לאחר כמה שנות לימוד. אחרי שהגיע להבנה ובשלות שעכשיו משימתו היא ללכת להיאחז באדמת ארצו ולהמשיך את לימוד התורה במקביל לעבודתו ביישובה.

לא נשרנו ממוסדות החינוך, ההפך, היינו שמחים לו יכולנו להישאר בישיבה, לעסוק בתורה 10 שעות ביממה, להנות מספרייה עשירה בספרי לימוד, מזגן, ו3 ארוחות מסודרות ביום.

הבחורים שגדלו עימי בגבעת מעוז אסתר, ביניהם אהוביה הי"ד, היו בין הבחורים האיכותיים בישיבה בה למדו, מהבחורים שהחזיקו את הלימוד בבית המדרש בישיבה, גם מעבר לשעות הלימוד הרגילות.

לא עזבנו כי קשה עלינו הלימוד בישיבה. להיפך, החלטנו לקחת על שיכמינו משימה קשה עוד יותר, ללכת לעסוק בישוב הארץ בזמן הזה. דבר הקשה קודם כל בגלל הקשיים הפיזיים והרדיפה, ועוד במקביל להצליח לקבוע לעצמנו עיתים לתורה ומסגרת חינוך עצמאית, שבה אין מי שיכפה עלינו, אלא אנחנו צריכים לדאוג לעתידנו בכוחות עצמנו.

לקחנו על עצמנו ועמדנו במשימה לאורך שנים. בנינו לעצמנו לו"ז יומי של לימוד, במקביל ללו"ז של עבודה בגבעה ופיתוחה.

הצלחנו לקבוע עיתים לתורה גם בזמנים שהרדיפה הייתה קשה מנשוא.

כך שלעיתים מצאנו את עצמנו תוך כדי מסתור בהרים כשאנו נחבאים מאחורי סלע, לאחר שנאלצנו לברוח מכוחות משטרה שפשטו על הגבעה על מנת לעצרנו בתואנה שהגבעה מוגדרת כ"שטח צבאי סגור", (כלי דרקוני שהוצא על ידי המשטרה במטרה למגר את ההתיישבות בגבעות), פותחים כל אחד ספר לימוד.. אחד רמב״ם, השני תנ״ך והשלישי גמרא בבא מציעא.

הכל כדי לעמוד בקביעת עיתים לתורה ויהי מה!

כשחזרנו מפורקים ושבורים באישון ליל, אחרי הרס ופשיטה משטרתית בגבעה, (העשירית במספר בתוך חודש) - אף אחד לא התיישב לנוח, כל אחד נטל לעצמו כלי עבודה והתחיל להקים את הגבעה מחדש.

אחרים שלא עסקו בבניה הלכו לעבוד יום יום במטרה להביא כסף לבניית הבית שנחרב, הם עשו זאת בידיעה שכל רגע עלולים להגיע כוחות משטרה ולמחוק באחת את מפעל חייהם.

הם לא השתמשו בכסף לשופינג בעיר, ממתקים או שידרוג מכשיר הסמארטפון שלהם, הם אספו פרוטה לפרוטה כדי לבנות מחדש את בית המדרש בגבעה או לטעת עוד מטע של עצי פרי במקום.

גם כאשר היינו מנודים כמעט בכל מקום, זמנים בהם הורדנו מטרמפים לאחר ששמעו שאנו משתייכים לנוער הגבעות, תקופות בהן סירבו להושיט לנו כל עזרה וקיבלנו צעקות וכינויי גנאי דוגמת "רוצחים מתועבים", בכל מקום שהלכנו, לא נרתענו, המשכנו להיאחז בארץ למרות הכל.

גם כשהרגשנו מנודים ושנואים בידי חלקים נרחבים בעם, המשכנו לפעול מתוך אהבת ישראל בתור שליחים שלו ביישוב הארץ. דבר שכל חלקי העם עסקו בו בעבר במסירות נפש וכיום לצערנו קצת נשכח.

אני לא חושב שנוער שוליים, (מה שרבים בעם טוענים שאנו משתייכים אליו) היה מצליח לעמוד במשימה הזאת, פשיטות משטרתיות יום יומיות והרס הבית והציוד על בסיס שבועי. כן, פעם בשבוע- מגיעים, מחרימים את התיק האישי, התפילין והכל, ולוקחים לתחנת המשטרה.

את כל שאר הציוד, שולחנות, כיסאות, מיטות, ספריות, היו מרכזים לאמצע הבית ומרסקים אותו לשבבים בעזרת כף של שופל ביחד עם הבית עצמו.

המשכנו גם ביום חום מטורף, כשאין ברז מים נורמלי בגבעה וצריך למלא מים בבקבוקים ולסחוב אותם במעלה הגבעה. גם בלילה מלא רוחות שאתה כמעט עף. גשם זלעפות, קור אימים, רצפה מלאה בבוץ ושמיכות רטובות שהן הדבר היחיד שאפשר להתכסות בהן בלילה. לנסות לישון בידיעה שבעוד מספר שעות יש לקום ולצאת אל הקור המקפיא שבחוץ לשמירה מפני מפגעים ערבים ופשיטות משטרתיות.

חווינו מעצרים על בסיס יום יומי על לא כלום, פשיטות משטרתיות באמצע הלילה, אלימות משטרתית קשה, ניסיונות תקיפה מצד כפרים ערביים באזור ואפס עזרה בנושא מצד מערכת הביטחון. יחד עם זאת נתקלנו בחוסר גיבוי מוחלט מההנהגה ומהציבור מסביב.

אחרי כל מה שפירטתי, עוד מוטל עלינו לא לשכוח ולהמשיך להתמיד בלימוד התורה ובפיתוח הגבעה.

העומס הנפשי שנוצר מכך הוא מעל ומעבר למה שנער בגיל הנעורים רגיל לחוות.

מה שנתן לנו את הכוחות להישאר ולהיאחז בארץ הייתה תחושת שליחות עמוקה, אמונה חזקה בדבר ונכונות לעשיית רצון ה', גם אם הדבר קשה ביותר...

נער שוליים, נפלט ממסגרות, בחור שמחפש אקשן או מישהו שהגיע בגלל רצון לוונדליזם, לא היה עומד ברבע ממה שעברנו ועוברים עד היום.

נוער שהגיע בלי בסיס אידאולוגי לגבעה, עזב אותה תוך תקופה קצרה כשלא עמד בלחץ והתנאים היו קשים מדי בשבילו.

קל לעמוד מהצד ולחלק ציונים וכינויים לאנשים שפועלים בשטח, אולי גם לגנות ולהשמיץ אותם כדי להסיר כל צל של מצפון מליבם של אלו שלא היה בכוחם להתמסר למען ארצם. אלה שהפקירו אותה לידיהם של הערבים שפועלים ללא לאות להשתלט עליה, ובחרו לגור בווילה בישוב חוקי ומסודר.

אני קורא לכל מי שעדיין סובר שהגענו לגבעות מתוך פריקת מסגרות ו"אקשן" - בואו, תגורו איתנו בגבעה חודש. לא ביקשתי שנה ולא שנתיים. לא ביקשתי שתיקחו על כתפיכם אחריות בהחזקת גבעה בכוחות עצמכם על כל הכרוך בכך. רק תגורו איתנו, תחוו את מה שאנחנו חווים, תהיו מודעים להתנכלות ולרדיפה, תמצאו את עצמכם גם אתם, נזרקים באישון ליל לרחוב, לאחר שביתכם על כל חפציכם האישיים נמעכו בידי כף כבדה של שופל. תמצאו את עצמכם מבלים בתאי מעצר ובהליכים פליליים על לא כלום. רק בגלל שהעזתם לבקש ממפקד משטרה להמתין דקה עם ההרס ולאפשר לכם להוציא את חפציכם האישיים, או שהעזתם להגן על ביתכם מפני המון ערבי זועם שעלה על הגבעה על מנת לשרפה באש. ואחרי זה, תתמודדו עם גינויים ולעג לכל השליחות שאתם כה מקריבים ומתמסרים בשבילה.

אז, אשמח להיפגש עם אותם אנשים ולדבר בסוף החודש ולשמוע מכם אולי במקרה דעתכם השתנתה במקצת...

לא אכחש, גם בגבעות כמו בכל ישוב או ציבור אחר, צצים מפעם לפעם גם נערים שמשנתם האידיאולוגית עדיין לא סדורה לגמרי, נערים שהלימוד בישיבה למשך שעות ארוכות היה קשה עליהם ונערים שעדיין עסוקים "בלחפש את עצמם בעולם".

הנערים האלו גם הם יהודים יקרים, אך הם המיעוט בנוער הגבעות והם נמשכים אחר הרוב האידאולוגי החזק שמנחה את הקו ואת הטון בגבעה.

את הנערים האלו אנחנו משתדלים לאמץ, לחבר לתורה, לערכים, לאידיאולוגיה, לשליחות למען הכלל ואהבת התורה, העם והארץ.

אנו גם מסייעים להם בכל משתדלים לסייע להם בכל מה שדרוש, כך שב"ה רוב הנערים הללו תוך שנה או שנתיים, נהפכים לטובי הבחורים, אנשים ערכיים ואיכותיים, שמצליחים ללמוד בכוחות עצמם ולהתמיד במסירות נפש גם בבניה והיאחזות.

הנערים שלא הצלחנו לחבר לאידיאולוגיה ולערכים, עזבו מהר מאוד את הגבעה והלכו למקום אחר.

הדבר קורה מהסיבה הפשוטה: חיים בגבעות דורשים מסירות והקרבה מתמדת ומי שאינו מאמין בכך ומוכן להקריב למען הכלל, לא ירצה להיות במקום כזה.

במשך שנים ארוכות ניסו גופים רבים במדינה ובהתיישבות, להתמודד עם "בעיית נוער הגבעות" ולנסות "לחנך אותנו מחדש". הביאו אלינו לגבעות גורמי חינוך ורווחה, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים או ניסו לייצר בשבילנו מסגרות אחרות לנוער נושר.

הניסיונות לא צלחו עד היום. למה? מהסיבה הפשוטה, נוער הגבעות הוא לא נוער נושר.

זו לא התרופה שאנו צריכים.

איך אפשר לעזור לנו?

מה אנחנו צריכים מכם? אנחנו צריכים שאתם, כן אתם המבוגרים, האנשים הנורמטיביים ששירתו בצבא, הנהגת ההתיישבות, המיינסטרים של הציבור הדתי לאומי, תגיעו ותהיו איתנו.

תגיעו אתם ותקימו ישובים חדשים, תמנעו השתלטות ערבית, צאו למרחבים, תבנו מחוץ לגדרות הישובים.

קחו בעלות על הארץ גם בשטחים שמחוץ לקווים הכחולים של הישובים, אנחנו במלחמה על הארץ.

בכל יום אלפי כלים כבדים עובדים מטעם הרשות הפלסטינית על מנת להשתלט על עוד ועוד חבלי מולדת יקרים.

עשרות מיליארדים של כסף זר נתרמים בשנה לאויב הערבי על מנת לסייע לו בהשתלטות וקביעת עובדות בשטח.

אין זמן לחכות, הצד הערבי הבין זאת כבר מזמן.

מי שיתפוס ראשון את השטח, השטח יישאר בבעלותו.

בתוכנית של הרשות הפלסטינית שעל פיה מבצעים ערבים את ההשתלטות, מתוכנן בדקדקנות כיצד להשתלט על כל השטחים הריקים ביהודה ושומרון בתוך 10 עד 15 שנים.

הצד הערבי אינו מבדיל בין גבולות אוסלו השונים. הוא פועל על מנת להשתלט על כל מרחבי ארצינו מהירדן עד לים התיכון.

תורתנו הקדושה איננה מבדילה בין שטח B לשטחי C, אדמות שבתוך הקו הכחול לכאלו שמחוצה לו. מוטלת עלינו החובה ליישב כל דונם ודונם בארצנו.

אין לנו זמן להחשות, לא עת להישאר בישיבה, לסיים ארבע שנות לימוד בבית מדרש ממוזג, כמו שאולי היה עדיף שנעשה.

עת מלחמה עכשיו, מלחמה על הארץ, מלחמה על חבלי המולדת, מלחמה נגד הזמן.

מי יאחז באדמתה.

העם אשר כסף אליה במשך 2000 שנות גלות, או בן נכר שרוצה לשלוט בה ולהשליך אותנו אל הים.

אל מול הנחשול האדיר הזה של ניסיונות השתלטות ערביים, אנו עומדים.

איננו מגיעים להילחם עמם בתקציבי יתר או בכלי בניה כבדים כשלהם.

אנו מגיעים בשם השם ובעזרתו.

כל אחד במסירותו, בהקרבתו למען הארץ והעם, כל אחד ומעדר או פטיש בידו, בפרוטותינו אנו בונים את הארץ, מנסים לעצור את ניסיונות הגזילה.

אם אתם הנהגת ההתיישבות וציבור המתנחלים, הייתם נחלצים לעזור ביישובה של הארץ ומשתמשים בכל הכלים הרבים שעומדים לרשותכם, או אז, אולי היינו יכולים לסיים את שנות לימודינו בישיבה כראוי, ולא היינו נאלצים להתמודד בגיל כה צעיר עם מציאות קשה כל כך.

במקום להקצות משאבי עתק וכוחות רבים בטיפול "בבעיית נוער הגבעות", הצטרפו אלינו, תעזרו לנו, הושיטו לנו יד.

לא כעזרה וחמלה למסכנים, אלא כחלוצים ההולכים לפני העם.

או אז כשהדבר יקרה, הדברים שאינכם אוהבים בגבעות, המעשים שלעיתים הינכם מתנגדים להם, העימותים התמידיים שנוצרים מההתמודדות עם האויב הערבי והרדיפה מצד מערכת הביטחון - ייעלמו מעצמם.

אסיים בקריאתו של הרב צבי יהודה קוק זצוק"ל שזעק מנהמת ליבו: "לא שבנו לארץ כדי לגור בתל אביב וסביבותיה. באנו כדי ליישב את כל אדמת ארץ ישראל. איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו? איפה כל רגב ורגב?''.

 

כותב בכאב ובדמע, 

אלישע ירד, חברו של אהוביה ז''ל. נשוי, בן 21, נער גבעות בהווה ובעתיד.

לתגובות: e0587310312@gmail.com