בשנת 1998, בזמן שלמדתי במכינה הקדם צבאית עצמונה שאז עדיין שכנה בגוש קטיף, נפגשנו עם חניכי אחת המכינות הלא דתיות ושמענו שיחה מפי העומד בראשה.
כשיצאנו בסיום השיחה, בדיוק יצאו גם תלמידי ותלמידות אותה מכינה משיחה דומה מפי ראש המכינה שלנו דאז, הרב רפי פרץ.
אני זוכר כיצד עברתי ליד חניכים שהתרשמו והתפעלו מאוד מהרב פרץ ואמרו שהחברה הישראלית חייבת אנשים כמותו. לפני כשנתיים, בעת שהרב פרץ נטה להצטרף למערכת הפוליטית, נזכרתי בסיפור הזה שהמחיש לי יותר מכל מדוע הוא עומד לעשות את אחת הטעויות הגדולות בחייו הציבוריים.
ראשית, המשך לגילוי הנאות. בעיניי, גם אם אני לא שותף לכל דעותיו, הרב פרץ הוא אחד האנשים הטובים, הרגישים, האידאולוגיים והערכיים שיש בדורנו. התחברתי אליו מאוד בשנות לימודיי במכינה ומספר שנים לאחר מכן הוא אף השיא אותי ואת רעייתי בזמן שעמדנו מתחת לחופה.
לכן כאב לי לכתוב לפני שנתיים, כשהוא עוד התלבט האם לקבל את ההצעה לעמוד בראשות הבית היהודי לאחר נטישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד, כי במידה וייקח עליו את המשימה, אז כמו רבנים ומחנכים גדולים לפניו שנכנסו לשדה הפוליטי, גם הוא שהיה דמות אהובה ומוערכת בציבור הדתי לאומי עומד בפני כישלון שינפץ את תדמיתו החינוכית הנקייה. לצערי הרב, לאחר שהודיע השבוע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, הנחתי התבררה כנכונה.
הרב פרץ הוא איש של אמת, כנות וחיבורים נטולי פילטרים ומניירות. כך הוכיח כאשר לא פעם דמע מולנו, החניכים, כאשר אכזבנו אותו והוא ראה בכך כישלון אישי. כך היה כאשר סירב לרדות בחיילים שבאו לפנות את מפעל חייו בזמן ההתנתקות ולמרות הביקורות הרבות אף רקד עמם. וכך פעל כרב צבאי ראשי בניסיונות לפייס בין הציבור הדתי לאומי למערכת הצבאית סביב פקודת שילוב החיילות בצה"ל. בכל הפעמים ניסה לפעול במתינות, ברגישות ולא בהתלהמות. בדיוק ההיפך מהדרך המקובלת בפוליטיקה הישראלית.
לאורך ההיסטוריה הקצרה של המערכת הפוליטית בישראל, ניתן לחלק את הפוליטיקאים לשלוש קבוצות - הדורסני והציני שלא יבחל בשום תרגיל כדי לפלס את דרכו לצמרת. האידאולוג הרך שמנסה לפעול בדרך ארץ. ואלו המנסים להלך בין הטיפות ולשלב בין שתי הגישות. הסוג הראשון לעתים מתרסק משכרון הכוח והמעמד ולפעמים מצליח אך תמיד במחיר של שונאים רבים. הסוג השלישי בדרך כלל שורד ואף נוחל הצלחות. והסוג השני מהר מאוד נפלט וחוזר לעשות לביתו. וזה בדיוק הסוג שאליו משתייך הרב פרץ.
זה לא שהוא לא ניסה והשתדל. להיפך, כשר חינוך וכעת כשר ירושלים ומורשת הוא מנסה בכל כוחו להשפיע לטובה ולהיטיב עם מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה. אך בכל פעם שהרב, איש החינוך והטייס לשעבר ניסה גם להיות פוליטיקאי, זה לא נגמר טוב. המריבות הבלתי פוסקות עם בצלאל סמוטריץ' על עמדת ההנהגה, הפניית העורף לאיתמר בן גביר עמו חתם על ריצה משותפת, והפיצול מימינה שנזנחה על ידי בנימין נתניהו באופוזיציה, לטובת ישיבה בממשלתו של אותו נתניהו.
כל המהלכים הללו, המנוגדים לחלוטין לאופיו ולחינוכו של הרב פרץ, דווקא הם יהיו בסופו של דבר חלק בולט ובלתי נפרד מחלון הראווה של הקריירה הפוליטית שלו.
עכשיו, אחרי כעשור כמעט רצוף חבטות פוליטיות כרב צבאי ראשי ושר, הוא יוכל להתפנות לעולם שבו הוא פורח ואותו הוא אוהב יותר מכל – עולם התורה והחינוך המלא בבני נוער רבים שיישאו אליו את עיניהם וישתו בצמא את תורתו.
לפני שנתיים ביקשתי מהרב רפי, לאור ניסיונם המר של קודמיו מהעולם הרבני במערכת הפוליטית, שישאל את עצמו בכנות האם כאיש רוח גדול ומלא חזון הוא מסוגל לחיות עם הפשרות האידאולוגיות והלכלוך בידיים שהם מנת חלקה של הפוליטיקה. את התשובה הצפויה קיבלנו השבוע. לצדה גם קיבלנו חידוד נוסף כי רבנים ואנשי רוח אינם מתאימים לעולם הפוליטי. ויתכן, שיותר מאשר הם לא מתאימים, המערכת הפוליטית כלל אינה ראויה להם.
משה ויסטוך הוא הכתב הפוליטי של עיתון "שביעי"