איך נראה חינוך בזום?

אבינועם הרש בסיפור על חינוך אמיתי בתקופת הזום "אם שאלתם איך אפשר לחנך בימי קורונה? אז הנה התשובה: עם חבילת שוקולד ופתק קטן"

אבינועם הרש , כ"ג בטבת תשפ"א

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

נראה שאין כמעט הורה או איש חינוך שלא התחבטו בשאלה: איך אפשר בכלל לחנך בתקופת הזום, כשרוב הקשר עם התלמידים נעשה דרך הזום וקבוצות הווטסאפ, איך אפשר בכלל לדבר על הנעת תהליכים חינוכיים בשלט רחוק?

אני למשל התחלתי עם מהלך שנועד להפחית את השימוש בסמרטפונים בכיתה שלי, אולם אז גיליתי שאני והכיתה נמצאים למעשה רק יום אחד בבית הספר ובכל שאר הימים יש לנו מגע רק דרך קבוצות הווטסאפ והסמרטפונים...

ואז קיבלתי את המכתב הבא מאמא ששיתפה אותי בחוויה שקרתה לילדה שלה שנכנסה לבידוד: "שלום אבינועם. לפני שבוע הילדה שלנו (כיתה ז') נכנסה לבידוד. כשכתבה בקבוצה של החברות שלה: 'איזה באסה, נכנסתי לבידוד' היא ציפתה לקבל מהן איזה יחס. משהו קטן. כל דבר של תשומת לב שיבהיר לה שהיא לא אוויר בעיניהן אבל לתדהמתה ולאכזבתה אף אחת בקבוצה לא התייחסה אליה בכלל. כלום. 

זה פשוט גמר אותו לגמרי. היא באה אליי בעיניים אדומות מדמעות ואמרה לי: 'אמא, אני באמת נחשבת אוויר בשבילן? הן לא יכולות אפילו לתת לי תגובה אחת?' בצר לי העליתי את המצוקה שלה בקבוצת הווטסאפ של ההורים ואמרתי להם שאם שאלנו איך אפשר בכל זאת לחנך בתקופת הקורונה אז הנה התשובה:

היכולת הזו לגלות רגישות לחברה שנכנסה לבידוד ולהתעניין בשלומה ושאני אשמח מאוד אם הם יוכלו לומר לילדות שלהן לגלות אמפטיה ולהתעניין בשלום הילדה שלי. ידעתי שההתעניינות הזו לא תהיה הכי טבעית שיש אחרי שההורים דוחפים אותם אבל זה נראה לי עדיף מכלום.

לפני כמה דקות הופיעה אצלנו מחוץ לבית אחת מהילדות בכיתה עם חבילה ענקית של שוקולד. היא הניחה אותה וביקשה ממני למסור אותה לילדה שלי ואמרה לי שהיא יודעת בדיוק מה זה להיות בבידוד בלי שמישהו מתעניין או שואל בשלומך.
בגלל זה כשאמא שלה ביקשה ממנה בעקבות הבקשה שלי להתעניין בשלום הילדה שלי היא ישר הבינה על מה היא מדברת. 
מנצלת את הבמה שלך וקוראת מכאן לכל ההורים: הקורונה מעניקה לנו הזדמנות נהדרת לחינוך הילדים שלנו. חינוך לרגישות. חינוך לסולידריות חברתית. חינוך לראיית המצוקה של האחר שנמצא בבידוד.

בואו ננצל את ההזדמנות הזו ונעזור לאלו שממש משוועים לקצת תשומת לב. ליחס אישי. לאמפטיה. חבל שלא יכולתי להביא לכם את המראה של הילדה שלי אחרי שהיא ראתה את חבילת השוקולד הענקית שהחברה שלה נתנה לה ובעיקר קראה את הפתק המחמם שהיה מצורף לחבילה. היו לה ממש דמעות בעיניים. מהתרגשות ושמחה. 

הורים! צאו מהאדישות שלכם ותדאגו שהילדים שלכם יצאו מהאדישות שלהם. בשבילם זה עוד קצת השקעה. בשביל ילדים כמו הילדה שלי שנמצאים בבידוד מדובר כבר על השמחת חיים שלהם. ואם שאלתם איך אפשר לחנך בימי קורונה? אז הנה, זה התשובה: עם חבילת שוקולד ופתק קטן שמחיה את הגוף והלב"
                                                                             *
ונזכרתי בהורה ההוא שהיה לו ילד שהיה תלמיד למופת בצורה באמת יוצאת דופן עד כדי כך שפעם אחת לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: תגיד לי, מה הסוד שלך? מה התבלין הסודי הזה שאתה שם במרק של הילד שלך שהוא יצא לך כל כך נהדר ומתחשב בזולת, רגיש ומלא בסולידריות חברתית?

ולא אשכח את התשובה שהאבא הזה ענה לי: 

"אתה יודע מה השאלה הראשונה שכל הורה שואל את הילד שלו כשהוא חוזר מבית הספר?"

חשבתי ועניתי לו: "איך היה לך בכיתה?"

"נכון" הוא ענה לי. "רק שאני מוסיף לכך גם שאלה נוספת: תגיד ילד שלי, ואיך היה לחברים שלך?".

אז אם תרצו לדעת איך אפשר לחנך היום בתקופת הזום בעזרת שאלה אחת?
אולי דרך השאלה: "תגיד ילד שלי, יש לך חבר בכיתה שנמצא בבידוד? ויצא לך כבר לשאול בשלומו?"

כי הרגישות לזולת לא צומחת על העצים. היא מתחילה בצעד אחד. שאלה אחת. שאלה שתלויה אך ורק בנו.
ראש הטופס