בפרשת שמות אנו פוגשים לראשונה את משה רבינו. נראה, שמשה הוא גדול המנהיגים שהיו לעם ישראל אי פעם, ואולי אף בכל העולם כולו. כדאי, אם כן, להשקיע מעט מחשבה מהיכן צמח מנהיג זה, מה תכונות האופי שהיו לו.
נתחיל מילדותו של משה. נראה די תמוה שגדול מנהיגי ישראל יגדל בבית גוי. האם לא ראוי יותר שיגדל בבית יהודי בו יספוג את ערכי התורה? האבן עזרא מסביר שמנהיג צריך להיות עם נפש גבוהה, מנהיג שלא פוחד ואומר את האמת ללא חשש. אילו היה גדל משה בבית עבדים לא היה לו את עוז הנפש לעמוד מול משעבדיו המצרים.
בהמשך דרכו של משה, מסופר "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם ...". ומה בכך שראה את אחיו עובדים, הרי כולם ראו זאת? המדרש מסביר: "היה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". כלומר, מנהיג אמיתי הוא זה שחש באמת את צרת העם.
גם המאבקים שבהם משה מתערב, תחילה מציל יהודי ממצרי המכהו, אח"כ שני יהודים שרבים ולבסוף התקוטטות בין רועי מדין לבנות יתרו, מעידות על חוש צדק ואמת הבוערים במשה. משה אינו יכול לראות חלש מוכה ולהתעלם מכך.
אולם התכונה החשובה ביותר של משה, והיא זו שהפכה אותו להיות "משה רבנו", היא מידת הענוה - "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד". המידות הטובות; גבורה, צדק, יושר, חמלה ורחמים עלולים להתמסמס אם לא יזכור המנהיג שהוא בסך הכל שליח, ושהכל מאת ה' ומתוך כך יבצע את שליחותו בענוה.