נורת אזהרה? ליהודי ארה"ב יש סיבה לדאגה מהשינויים שהמדינה עוברת

את התחושות על המתח אצל יהודי אמריקה אני שומע מעולים וותיקים וחדשים בבית אל המספרים כי משהו זז בבסיס עליו יושבים החיים היהודים.

שי אלון , כ"ד בטבת תשפ"א

שי אלון
שי אלון
צילום: יוסף אנאיה

המהומות שהתרחשו אתמול בבירת ארצות הברית היו ללא ספק תמונות יוצאות דופן ומטרידות כאשר חושבים על הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם שאמורה להיות גם היציבה ביותר.

אין ספק שגם למביט מהצד ברור, שבלי קשר לאינטרס פוליטי כזה או אחר, בכל הנוגע לעניינים הפנימיים של החברה האמריקאית משהו קרה. זרמי עומק שליליים ביותר החלו לבעור ולבעבע ולעלות גבוה מעל פני השטח.

הטריגר לכל הסיפור, כמו ברוב המקרים, הוא הפוליטיקה הפנימית ולכן יכול להיות שהכל יירגע עוד מספר ימים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שההיסטוריה היהודית ארוכת השנים למדה אותנו מספיק פעמים לא להתעלם גם מאירועים שנראה כי הם בני חלוף.

כאשר יש סכסוך פנימי באומה כזאת או אחרת, היהודים היו לא פעם כתובת למשטמה משני הצדדים. אויב משותף.

נכון, ארה"ב לא נראית קרובה לאירופה הקלאסית בימי הביניים מבחינת ההתנהלות וגם ההשוואות לגרמניה של שנות ה-30' עוד רחוקים, גם אחרי אתמול בערב, אבל אולי אם יש משהו שאפשר לקחת מהאירועים האחרונים זאת התובנה שזה יהיה רעיון טוב לנקות את האבק מעל נורת האזהרה שכתוב עליה אנטישמיות ולוודא שיודעים מה עושים כאשר היא מתחילה להבהב.

בעימותים אמש אומנם נכח במרכז אחת התמונות דגל ישראל גדול אבל בתמונות אחרות הופיעו סממנים נאציים כגון חולצה עם גולגולת וכיתוב המתייחס לאושוויץ או סמלי SS. אפשר להתייחס לזה כאל תימהוניים בלבד ולהתרכז ברוב השפוי אבל ראינו גם בתי כנסת שהותקפו במהלך המחאה על הרג המפגין השחור ג'ורג פלויד וכולנו זוכרים את הפיגוע בבית הכנסת 'עץ החיים' בפיטסבורג שבוצע על ידי אזרח אמריקאי. יותר ויותר יהודים בארה"ב מספרים על חששות מאנטישמיות וגם מספר התקריות המדווחות עולה.

את התחושות על המתח הקיים אצל יהודי אמריקה אני שומע מעולים וותיקים וחדשים בבית אל המספרים לי כי משהו זז בבסיס עליו יושבים החיים היהודים. המתח הקיים בין הזהות היהודית לאמריקאית של יהודי ארה"ב קיים מאז ומתמיד, פרשת ג'ונתן פולארד שנתבשרנו בשמחה רבה על הגעתו לארץ לפני מספר ימים היא הדוגמה הבולטת ביותר מהשנים האחרונות, אך לאחרונה החשש כך נראה גבר.

יש כאן גם שיעור לנו הישראלים. ביחסנו ליהודי ארה"ב תמיד הם נראו לנו כמנותקים מהאינטרסים הישראלים. לא פועלים כמצופה ממי שצריך לראות את טובת מדינת יהודים לנגד עיניו. בסופו של דבר, האדם רואה את מה שקורה מחוץ לחלונו יותר מאשר מה קורה מעבר לים. במדינת ישראל אנו פחות חשים באנטישמיות הקלאסית במובנה היום יומי ולא רואים בה גורם משמעותי אבל אולי אפשר ללמוד מכך כי היהודי האמריקאי ודאגותיו לא רק רחוקים מהעין הם גם רחוקים מהלב, כמו שאנחנו רחוקים מהם.

הקשר העל גיאוגרפי בין יהודים שנשמר לאורך כל שנות הגלות שקדמו להקמת מדינת ישראל הוא כבר לא אותו דבר. אבל כעת מוטלת המשימה על כולנו משני צידי הים, לוודא כי שלומם של יהודי ארה"ב מובטח לא רק במסדרונות הקונגרס והבית הלבן אלא גם ברחובות ניו יורק, פיטסבורג ובוסטון.

ארה"ב היא אולי ספינה כבדה וגדולה עם יסודות דמוקרטיים יציבים המונעים ממנה להיטלטל מכל גל או משב רוח, כזאת שלא כל כך מהר משתנה כיוון הפלגתה גם בימים סוערים ויודעת לשמור על נתיניה ועקרונותיה, אבל כאשר זרמי עומק אנטישמיים מתחילים לבעבע ולבעור ומנסים להוביל למקומות מסוכנים, כדאי לשים לב לנורת האזהרה.