אורות ערפל

אורות הערפל שהדלקנו במהלך השנה נראים כמו בדיחה עלובה מול עוצמתו של החשוך שנכפה עלינו.

הרב אלעד בוקובזה , כ"ד בטבת תשפ"א

אורות ערפל-ערוץ 7
אור
צילום: איסטוק

לאחר ארבעה בקרים רצופים של ערפל. התעוררנו היום לשמש חמימה. במהלך השבוע היה נדמה שהחושך מתנהג כמו ילד קטן; נותנים לו אצבע והוא רוצה את כל היד, לא מתספק בשעות הארוכות מדי שיש לו בחורף, ומנסה לגנוב עוד כמה רגעים מאור היום הקצר.

ואולי זה מתאים בדיוק לתקופה שלנו, תקופת הערפילים. היינו רגילים לחיים בהירים מתוכננים ומוקפדים; משימות, לוחות זמנים, הישגים. ופתאום נכנסו לערפל ארוך. מתחילים שבוע ואי אפשר לראות אפילו יום קדימה. עד לפני שנה הייתה בהירות, ודאות, וראות טובה. אך ההודעה על בידוד או תוצאה חיובית שלך או מי מקרוביך, מייצרת ערפל כבד שמכסה על השמש.

אורות הערפל שהדלקנו במהלך השנה נראים כמו בדיחה עלובה מול עוצמתו של החשוך שנכפה עלינו. כשנוסעים בערפל מומלץ ללחוץ על המשולש האדום זה המדליק את כל האיתותים, מסמלים לרכבים שלידנו שעל אף שאנו מאטים את המהירות לא וויתרנו על ההתקדמות ואנחנו ממשיכים בנסיעה, מקווים שהערפל ימהר להתפוגג לו, ונחזור כבר לשמש המאירה והמחממת.

לחשוב שערפל טומן בחובו רק דברים שלילים, זו טעות. אדרבה בלעדיו לא היינו מצליחים להכיל כראוי את השמש ואת קרניה החזקות. דווקא המסך הוא זה המאפשר הכלה של אור גדול. לא בכדי עובדי האלילים סגדו והעריצו את השמש; היא הדבר היחיד במציאות שאי אפשר להביט אליו, היחידה שאיננה ניתנת להשגה. דווקא הערפל והענן ממסכים את הקרניים החזקות ומאפשרות להביט ולהכיל את האור הגדול.

בשתי ההתגלויות הגדולות בחייו משה רבנו זקוק לערפל, אחד הוא יוצר בעצמו ולשני הוא נכנס כל כולו; בפרשתנו לאחר שהוא מסתקרן מבעירת הסנה "אסורה נא ואראה.. מדוע לא יבער הסנה" ה' מתגלה אליו, ואז משה מייצר מסך עצמי "ויסתר משה פניו כי ירא להביט אל האלהים" חז"ל למדו כי בזכות הסתרת המבט הזו, משה הוא היחיד שזכה לתמונת ה' יביט.

הפעם השניה היא מתן תורה שם משה ניגש אל הערפל ודווקא ביעוורון הזמני הוא יפגוש באלקים "וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים".

מול אור גדול לא כולם משכילים לייצר מסך, אנו תאווים להזין את עינינו ממה שלא שייך לנו, וזה מסוכן. לעיתים זה רק מסנוור אך זה יכול לעוור ואף להרוג, "וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ" על פי רש"י אלו נדב ואביהוא שהסתכלו מבלי מסך אל האלוקים, והוא אכן נפרע מהם בסיומה של חנוכת המשכן.

גם בני ישראל המשועבדים במצרים במשך מאות שנים חווים חושך גדול. אמנם היה להם חוט של תקווה בדמות סיפור העובר מאם לבנה לפני השינה על גואל מסתורי שיבוא עם לשון מיוחדת ויוציא אותם מאפילה לאור גדול. מן הסתם היו גם כאלו שחדלו להאמין, וחשבו שאלו רק סיפורי בדים דמיוניים, ועליהם דרשו חז"ל "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" אחד מחמישה יצא , כל השאר חדלו להאמין ומתו בחושך שאפף אותם כל ימיהם, חושך המבטא ספק, חושך עבה שלא נותן לקרן אור האמונה בגאולה לחדור אליו.

באופן פרדוקסלי, המילה שחר המבשרת את בואו של האור, נגזרת מהמילה ההפכית לה לגמרי- שחור. החושך הכי שחור ומאיים דווקא לקראת זריחת האור. ולכן זכתה השעה שלפני עלות האור לכינוי שפעם היה מאיים אך כיום מסמל את אור ותקווה.

נדמה שהגל הנוכחי המבשר שחרות, יטמון בקרבו גם את עלות השחר. נותר לקוות ולהתפלל שהערפילים של השנה האחרונה לא יהיו רק ערפלי חושך והסתרה אלא כאלו שעל ידם נוכל להכיל אור גדול שיזרח עלינו בשנים הבאות.

חוץ מכללי הריחוק החברתי והחיסונים בל נשכח את אומנות אבותינו עוד מימי הערפל הראשון: "וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה: וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב"

הכותב: רב מחנך בישיבה תיכונית רמת גן