דב קלמנוביץ
דב קלמנוביץצילום: רינתיה קלמנוביץ

חייו של אדם תלויים על בלימה. אתה יכול לקום בבוקר ליום רגיל ובן רגע לא רק שהיום משתנה, אלא כל חייך משתנים. לעיתים אפילו חייך יכולים להינטל, לעיתים לא תשוב לביתך בערבו של אותו יום כפי שקרה לי ביום שנפצעתי.

כל יום וסיבותיו, כל יום וסיכוניו. כבר תשעה חודשים הקורונה משתוללת, אתה מוצא עצמך בין סגר לשגרה, בין בריאות להידבקות, אפילו האור שבחיסון עטוף בחשש ממוטציות. 

לפני כמה שבועות, כתבתי פוסט מעורר תגובות מנוגדות על רב המחבלים סאיב עריקאת, שאושפז באותה עת עם קורונה באותו בית חולים שגם אני אושפזתי בו אחרי פציעתי. לכאורה, רגשות הכעס והנקם האישי היו צריכים לבעור בתוכי, כפי שבקבוק התבערה בער במכוניתי. הרגשות עלו ונרגעו, ובמבט נוסף הרגשתי ניצחון יותר מנקם, הנה אני כאן ועריקאת שם, אני חי ופועל והוא מתחנן בנשימותיו האחרונות לקבל מזור בבית חולים ישראלי מרופאים וצוות יהודי. 

אנחנו מוסריים אבל לא פראיירים. 

בקרב נפגעי הטרור בימים האחרונים, מרחפת בחלל האוויר השאלה מי קודם למי, משפחה שכולה, הפצוע הקשה מהטרור, או המחבל שאסור בבית הכלא ופגע בהם? אצלי השאלה לא קיימת. כוחות הביטחון "פישלו", הם לא מצאו את המחבל שלי, הוא מסתובב חופשי ברחבי יו"ש וכנראה יקבל את חיסונו, כאחד הפלשתינאים האחרים שברשות.

אבל למשפחות השכולות, שהמחבל שלהן נתפס והם עברו איתו דיונים ארוכים בבתי המשפט והיו מהם שרצו שימצא את מותו בגזר דין מוות, היו שרצו שיתייסר כל חייו בבית כלא, היו שכועסים שהמחבל שלהם שוחרר בעסקת חילופי אסירים, אבל בטוחני שאף אחד מבני המשפחות השכולות לא רוצה שהמחבל שלו יתועדף בחיסון ויתחסן לפניו בשרשרת המתחסנים.

לעג הגורל והעולם ההפוך נגלה לעיננו, ממשלת ישראל החליטה שהמחבלים שעדיין נמצאים בבתי הכלא יחוסנו תחילה, וזאת לפני המשפחות השכולות. 

במקרה שלי, המחבל לא נתפס, אז אין דילמה והמחבל שלי לא יתחסן לפני. גם למשפחות השכולות שהמחבל שלהן שוחרר בעסקאות שחרור מפוקפקות, אין חשש שהמחבל יתחסן לפניהם, כיוון שהוא לא יושב בבית הסוהר הישראלי, אלא נמצא אי שם ביו"ש או בחו"ל.

לעומת זאת, ממשלת ישראל באווילותה ובסדרי התיעדוף שלה, החליטה שהמחבלים שעדין בבתי הכלא יחוסנו לפני המשפחות השכולות ופצועי הטרור, כך שהמשפחות יהיו מתחת למחבלים במדרג המחוסנים. 

כתבתי שזו איוולת אבל זה יותר מזה, נתינת חיסונים למחבלים יושבי הכלא שנתפסו בגין רצח או פציעה, לפני שהמשפחות או הפצועים יחוסנו, היא פגם ערכי ומוסרי! הכאב זועק לשמיים. תחי מדינת ישראל.

רו"ח דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, כיהן כמשנה לראש עיריית ירושלים, ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה ושימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה הממשלתית לשיקום ופיתוח הרובע היהודי.