השלם גדול מסך חלקיו – וזה ברור כשמש / עידית סילמן עונה לידידיה מאיר

אנחנו נסחפים במערבולת של שנאה, של ייאוש, של שבטיות ופילוג, של חוסר אמון במוסדות המדינה ובסמליה. תגובה לטורו של ידידיה מאיר.

עידית סילמן , כ"ו בטבת תשפ"א

השלם גדול מסך חלקיו – וזה ברור כשמש / עידית סילמן עונה לידידיה מאיר-ערוץ 7
עידית סילמן
צילום: ללא

הציונות הדתית, כהרגלה בקודש, שוב נכנסת לסחרור מיותר ערב בחירות. הטיעונים מוכרים, העמדות ידועות, ההאשמות גם.

זהו פולמוס ישן, אבל אין לנו דרך להתחמק ממנו ואין ספק שהבירור הנוקב הזה, כל עוד ייעשה לשם שמיים, יוביל למציאות טובה ומתוקנת יותר.

במשפט אחד: ידידיה מאיר סבור שהאמירה של בנט לפיה, "עכשיו שמים בצד הכל, גם נושאי דת ומדינה, ומתרכזים בפרנסה ובשיקום הכלכלה", שגויה. תפיסת העולם של מאיר, ושל רבים כמותו, גורסת שאסור להתפשר על אף צעד ושעל. האמנם?

התשובה מורכבת. אבל הוויכוח עמוק ועקרוני יותר מאשר פרנסה או תקציב לישיבות ההסדר. העולם אינו דיכוטומי, החיים צבועים באפור ולא בשחור-לבן, האתגרים חוצים מגזרים ודתות, ומותר לומר זאת.

לפני למעלה מ-2,000 שנה ניצב רבי יוחנן בן זכאי מול אספסיאנוס - מפקד הצבא הרומאי שבאותן שעות ממש שרפו חייליו את ירושלים וטבחו בתושביה - הוא היישיר אליו מבט ואמר ארבע מילים ששינו את פני ההיסטוריה היהודית: "תן לי יבנה וחכמיה".

הסנהדרין הוקמה מחדש. העם היהודי ותורת ישראל ניצלו מכליה. רבי יוחנן בן זכאי קיבל החלטה שדרשה אומץ לב בלתי מבוטל, אבל יותר מכך, היא הצריכה יכולת להרחיק ראות ולהבין את התמונה הגדולה.

כמה קל לנו לפרגן לרבי יוחנן בן זכאי ממרחק השנים.

רשתות חברתיות לא היו שם, במאה ה-1 לספירה, אבל ביקורת ציבורית נוקבת, גם מקרובי ידידיו, הושמעה גם אז. ועוד איך. ריב"ז ספג קיתונות של בוז על "הפשרנות" שגילה. על ויתורו על ערכי הקודש, על הקלות בה הרים ידיים לטובת מציאת מקום מפלט מחוץ לירושלים.

ואנחנו? אחרי שנת קורונה שריסקה מאות אלפי ישראלים מבחינה כלכלית, אחרי 3 מערכות בחירות שהביאו את שנאת החינם לעוצמות שמהדהדות את ימי החורבן, האם יש לנו זמן לוויכוחים קטנוניים פנים-מגזריים שכאלה? האם מענק לבנות השירות הלאומי חשוב יותר מטיפול במערך בריאות הנפש? האם ילדי שדרות אינם ילדינו? האם מאבק המתמחים אינו נוגע לנו?

לקרוא ולא להאמין. "כן, גם על ארץ ישראל אפשר קצת לוותר. כי יש פה מומנטום גדול של 'רק לא ביבי' בצירוף משבר הפרנסה של הקורונה, אז בואו לא נהיה עכשיו קטנוניים ומגזריים כמו ידידיה הקנאי הזה. אין ברירה, בשביל להרחיב את מעגל הבוחרים נניח גם לארץ ישראל", כותב מאיר, ואני לא משוכנעת שהוא מאמין לעצמו. לא בגלל שהוא קנאי. אלא משום שהוא מרכיב משקפיים צרים.

אז רק כדי להוריד את הטיעון הלא ענייני הזה מהשולחן – אם יש פוליטיקאי שעמד כסלע איתן למען ארץ ישראל באופן עמוק ואידיאולוגי, קוראים לו נפתלי בנט.

אבל הנקודה המרכזית היא שלא ניתן לנהל מדינה על פי צרכים סקטוריאליים.

מי שמבין איך מתנהלת המדינה, איך פועלים סדרי השלטון, כיצד מנותבים כספי ציבור, יודע היטב שלא ניתן לתכנן קדימה באופן שיטיב עם אזרחי המדינה מתוך נקודת מבט מגזרית.

וזאת יש לומר: הוויכוח לא נסוב על דת ומדינה, אלא על האופן בו ראוי לנהל את המדינה כולה באופן הגון ואחראי. 72 שנות עצמאות הוכיחו שהשיטה בעייתית. מדוע אנו בכלל מדברים בשפה מגזרית? מדוע אנחנו צריכים "מישהו שידאג לאינטרסים"?

ואם למשל, נציג המפלגה המגזרית שלנו ישיג הנחה דרמטית בשכר הלימוד של הישיבות התיכוניות כתוצאה מסבסוד ממשלתי? הישג נפלא, לא? רגע, ואם הסבסוד הזה יגיע על חשבון תקצוב סייעת נוספת לתלמידי החינוך המיוחד? האם עדיין נחגוג את ההישג? ושוב, ריבונו של עולם, מתי הפך כל העסק להם ואנחנו? כלל ישראל נכנס להקפאה ולא הודיעו לנו על כך?

חברים, אנו מביטים באופן מעוות על המציאות. יש להבין מהו השורש העמוק שבבסיס השיקולים.

נפתלי בנט לא רוצה מדינה שמתנהלת כמו ארגון מיושן כבד ופוליטי, כזה ששם את ההנהלה ואנשי שלומה הרבה לפני העובדים והלקוחות. נשמע מוכר? הפוליטיקה הישנה, הקומבינות, ההסכמים באישון ליל, כל אלה חייבים לרדת מעל הבמה לטובת דאגה לטובת הציבור כולו.

ראיה דתית לאומית אמיתית, היא ראייה כלל לאומית. נקודה. ללא חלוקות או הגדרות.

מישהו מסוגל לדמיין כיצד היה מגיב הראי"ה קוק זצ"ל אם היו מבקשים ממנו אישור לקחת כסף מסל הבריאות או מהקצאות לפריפריה החברתית לטובת הסכמים קואליציוניים סמויים כדי לדאוג "לאנשי שלומנו"? הרי הוא היה נחרד.

כן, ידידיה, אני יודעת שהרב קוק זצ"ל היה נחרד גם למראה חילול שבת המוני וסוגיות הנוגעות לחינוך תורני. אבל אנחנו בתהליך. ואתה יודע שאין קיצורי דרך או פתרונות קסם בדרך לגאולה.

כי ראש ממשלה נבחן בדבר אחד: לאן שטה הספינה. הספינה כולה. הקברניט איננו מנהל מחלקה. הוא נושא באחריות הכללית.

כמה קל לדאוג רק לצרכים מצומצמים של מגזר כזה או אחר. הקמפיין ממש כותב את עצמו. נו, ואז מה? המדינה כולה לא חשובה לנו? אין לנו אחריות לפעול ולדחוף קדימה בכל החזיתות? האם מיליון מובטלים לא אמורים להדיר שינה מעינינו?

כן, יש המון מורכבויות. אבל האם בנט ינווט את הספינה ימינה? כן. האם בנט ידאג למסורת וליהדות? בוודאי שכן. ובניהול נכון ומקצועי אני משוכנעת שהנושאים הללו אף יתחזקו.

אני כותבת זאת מדם ליבי. אני בשר מבשרה של הציונות הדתית, בוגרת אולפנת צפירה. בעלי למד בישיבת נחלים ובמכינה בעלי. ילדינו לומדים בנועם ובישיבת הדרום.

ודווקא מתוך כך, אני מביטה בספינה שלנו היום ומתמלאת דאגה. אנחנו נסחפים במערבולת של שנאה, של ייאוש, של שבטיות ופילוג, של חוסר אמון במוסדות המדינה ובסמליה. בית המקדש חרב בשל שנאת חינם, לא בשל גודל הכיפה.

בתוספתא למסכת מכות פרק ה' הלכה ט', אומר רבי ישמעאל: "המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלהיכם". והנה, אותו רבי ישמעאל, הוא שקובע במסכת דרך ארץ: "גדול השלום, שמצינו שוויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו".

מה קרה לרבי ישמעאל? הוא שכח מה זה להיות יהודי? הוא ויתר על ערך מקודש ככה פתאום? או שמא יש כאן שיעור גדול שחובה עלינו ללמוד? גם הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו על סדרי עדיפויות. גם הוא מוחל על כבודו ומוחק את שמו למען שלום בית.

חברות וחברים,

שלום הבית הלאומי גדול פי מה משלום הבית הפרטי של כל אחת אחד מאיתנו. מדינת ישראל איננה הטיטאניק. התנגשנו במספיק קרחונים.

בשעת משבר, מנהיג טוב מקבל החלטות בקור רוח מתוך בחינת מכלול הנסיבות והשיקולים. מי שבשעת צרה מתחיל להיכנס לדקויות ומתעכב על ניואנסים, לעולם לא יוכל לשאת על גבו אחריות אמיתית ולאומית.

צלף, מוכשר ככל שיהיה, מביט דרך הטלסקופ. מפקד, עומד על הגבעה ומביט על המערכה כולה. הגיע הזמן לקברניט מסור, חכם וערכי, ששוקל את שיקוליו למען הכלל.