בני הנוער שלנו צריכים אותנו נוכחים לצידם

הסגר בעיצומו ושוב בני הנוער מוצאים את עצמם מסוגרים בבית מול הזום, וההורים אובדי עצות. אבל האמת שאנחנו רק צריכים להיות נוכחים

רפאל סלאב , כ"ז בטבת תשפ"א

רפאל סלאב
רפאל סלאב
צילום: עצמי

הסגר השלישי כבר בעיצומו ושוב בני הנוער מוצאים את עצמם מסוגרים בבית מול הזום, וההורים אובדי עצות. אבל האמת היא שאנחנו לא צריכים לתקן או לשנות הרבה, אלא אנחנו בסך הכל צריכים רק להיות יותר נוכחים במה שעובר על ילדינו

השבוע שאלתי נער בן 15 מה הכי קשה לו בתקופה הזו? תשובתו הייתה די אופיינית לבני גילו - ״כלום״. אבל מנסיון של שנים בעבודה עם בני נוער, לי כבר היה ברור של״כלום״ הזה כנראה יש משמעות.

אצלי בראש עוברות בינתיים כל אותן תופעות הלוואי של הנגיף הארור בשנה האחרונה. לא התופעות הבריאותיות שהביא איתו הווירוס החמקמק, אלא התופעות הנלוות אליו שמסוכנות לא פחות. נשירה סמויה וגלויה, חשיפה לחומרים מסוכנים ולתכנים מיניים בגילאים נמוכים, אובדנות, בדידות ומה לא? ואצלו? רק ״כלום״.

לפני שאמשיך לפרט כאן על השיחה המעניינת, במחשבה כנה, האמת היא שהוא צודק. מבחינתו אחרי שנה כבר לא קשה לו כלום. הוא הסתגל. ילדים ונוער מסתגלים למציאות בקלות גדולה יותר מאיתנו המבוגרים ולאחר כמעט שנה של טלטלה הוא לא מרגיש שחסר לו משהו.

וזו אולי ה-נקודה. המציאות שבה מתרגלים למציאות כזו הזויה תקשה בעתיד על קבלת המציאות הנורמאלית יותר. בינתיים בשנה הזו הם התרגלו. התרגלו שהדרך לפגוש חברים היא עברה על החוק. התרגלו שסיר הלחץ בבית לא טוב להם והחליטו להפוך יום ולילה. התרגלו להיות לא מועילים ולא מזיקים. התרגלו להיכנס לזום. התרגלו להיות על השתק, ללא וידאו. התרגלו בעצם להיות עוד חלון שחור וריק על המסך. התרגלו לבטא את עצמם בקבוצות אנונימיות ברשתות החברתיות. התרגלו ליצור בעזרתם קשרים. התרגלו.

לעומת זאת אנחנו כהורים עדיין לא התרגלנו. לא התרגלנו למגבלות חופש התנועה, לא התרגלנו לחל"ת, לא התרגלנו לדאוג שהילדים יעמדו בקצב הלימודים. לא התרגלנו לעאלק ׳שגרת קורונה׳, לא התרגלנו לסגר ראשון ושני ושלישי וגם לא ל׳גלים׳ שאנחנו רגילים לראות רק בים. אבל בעיקר, לא התרגלנו לכך שמלאכת החינוך תלויה כעת בנו בלבד.

בהמשך השיחה שלי עם אותו נער, שעוד לפני תקופת הקורנה הוא כבר חווה קשיים רבים, הוא נפתח בפניי. זה לא שלא קשה" הוא אמר לי ברגע של גילוי לב. "פשוט כל הקשיים פשוט התגברו, נוספו קשיים חדשים. לי אין מה לעשות עם זה- אז אני מתנתק. נמצא רוב הזמן בפלאפון וכשאני יכול להיפגש עם החברים כי מרכז הנוער פתוח או בכל מקום אחר, אז אני מיד מגיע. מגיע כדי להרגיש אנשים". מדובר על נער פשוט, ״רגיל״, לומד בכיתה של מצטיינים. שיכול להצביע על דברים ולהגיד אותם. ממש, אבל ממש לא כולם ככה.

לפני כמה ימים אמא של חניך שאלה אותי איך ניתן לשנות קצת את המציאות עבור אותם בני הנוער. הסיפור הוא לא פשוט ולכל זוג הורים יש את המורכבות שלהם; עובדים או מובטלים, נשואים או לא, קשיים בתוך הבית. ובכל זאת- למורכבות הזו אל תתייחסו כמו שמסתכלים על תקלה בפלאפון או מכונת כביסה.

אתם לא צריכים לתקן או לשנות. אתם בסך הכל רק צריכים להיות. להיות עם הילדים זה לא אומר להיות נוכח בבית כשהם נמצאים ולהיות בסמארטפון או במחשב או בכל עולם שקשור אליכם. להיות איתם זה לשבת איתם, להרגיש אותם, להאמין בהם, לתת להם את ההרגשה שהם הכי חשובים לכם בעולם. להיות איתם. פשוט תהיו שם באמת. כי יש לכם הזדמנות להיות גורם משפיע ומאיר בחייהם. תהיו שם איתם באמת.

הכותב הוא רכז מחוז צפון במרכזי הנוער של OU ישראל