באדר תש"ח, כחודשים לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, כינסו הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל את 'הועדה התורנית'.
מטרת 'הועדה התורנית' הייתה ליצור בסופו של תהליך את התשתית ההלכתית, שתעצב את דמותה של מדינת ישראל על פי התורה.
בין הנוכחים, היו אברכים צעירים, שלימים יהפכו להיות פוסקי הדור. הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שלמה אלישיב, הרב עובדיה הדאיה והרב אליעזר ולדנברג, היו רק חלק מהחבורה.
הרב ולדנברג, הידוע יותר על שם ספרו ה'ציץ אליעזר', התקדם עם המחקר ההלכתי והוציא לאור סדרת ספרים בשם 'הלכות מדינה' . סוציולוגית כיום, היו מייד משייכים את הציץ אליעזר לציבוריות החרדית, אולם את ספרו הלכות מדינה הוא הוציא לאור בסיוע מוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי.
באותה תקופה ניסה ליזום הרב הרצוג את 'משמר היהדות' שמטרתו הייתה גיוס בני נוער לעמידה על הצביון הרוחני של המדינה שבדרך, הוא קרא לשותפות, של כל מי שקדשי האומה יקרים להם בלי הבדל חוג, גיל, מפלגה ועדה. פנייתו כללה את כלל התנועות מהצופים הדתיים ועד נטורי קרתא. חדש וישן יחד.
נחזור עשרות שנים לפני הקמת המדינה ,להקמתו של בית מדרש למורים המזרחי. הרא"מ ליפשיץ, שעמד בראש המוסד, ניסח את עקרי שיטתו בבית המדרש של המזרחי. "האידיאל הגדול של מלכות שמים, שחיי ישראל יהיו תורה, שיגשימו את התורה בחיים והחיים יהפכו לתורה… אותה אחדות היא תביעה ומציאות… כאן, רעיון דתי הוא לאומי וכל רעיון לאומי הוא דתי… מפני שהשכינה שורה במעשי הרבים, כמעשי העם", כתב הרא"מ ליפשיץ.
הוגה נוסף אשר משנתו הוטמעה בחיי המכללה היה הגרי"ד סולוביצ'יק: "אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה ניתנת לקיום, לגישום ולביצוע מלא בכל מקום ובכל זמן, בכל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות", כתב הגרי"ד סולוביצ'יק, באמירה המתנוססת עד היום על כותלי המכללה.
המכללה הייתה בית מדרש פורץ דרך במובן של שילוב תורה עם מציאות החיים המתחדשת בארץ ישראל. נושאת עינה אל העולם החדש שמתרקם ברחבי הארץ. אולם מי שיתבונן בסגל ההוראה, יגלה שהמרכיבים אותו היו דווקא רבנים לכאורה מ'העולם הישן'. חדש וישן, ישן וחדש.
היעד של עיצוב המציאות הכללית בארץ ישראל על פי תורת ישראל, הקיף כאמור ציבורים שונים ורבים, אולם דומה, כי מי שיותר מכולם, שימר את החזון כחלק מסט הערכים שלו, הייתה הציונות הדתית. הציונות הדתית לא ויתרה על מקומה, בעיצוב הכללי של דמותה של מדינת ישראל ובזריקת נשמה יהודית לתוכה. אגפים אחרים ביהדות הדתית והחרדית, משיקולי התכנות ותועלת, התכנסו לעיתים לתוך דאגה פנימית, וויתרו מראש על עיצוב דמותה של מדינת ישראל בשלל הסוגיות הלאומית שלה, לאור התורה.
אולם מתחת לפי השטח, החלום לא נטמן, הרצון לראות את התורה משפיעה יותר ויותר על המרחב הלאומי, לא רק בחזרה בתשובה אישית, אלא בזהות יהודית גוברת והולכת של המדינה ומוסדותיה, של מדיניות כלכלית ביטחונית וחברתית, המעוצבת על ידי התורה שבה ומתעוררת בציבורים השונים. דומה כי כיום העת בשלה להפיל שוב את החומות, לייצר אחדות אמיתית של יראי ה'. יהודים רבים, שלובשים לבושים שונים, ומבחינה סוציולוגית שייכים אולי לציבורים שונים, חולמים למעשה שוב את אותו החלום.
אנו עדים לתהליכים חברתיים שבהם השייכות הסוציולוגית, אינה מבטיחה שותפות לחזון משותף. במובן הזה, טוב מאוד עשה יו"ר האיחוד הלאומי, בצלאל סמוטריץ', שהעמיד את העיקרון של עשיה פוליטית, על בסיס סל ערכים וחזון. טוב מאוד שהצבת סל הערכים, תשמש כדגל אליו נקראים האנשים. חשוב, שמי שסל הערכים הזה מעורר בו הזדהות יהיה שותף, וייטול חלק בהגשמת החזון.
המותג 'ציונות דתית', אינו רק סוציולוגיה. הוא משמש גם כסימן לסט ערכים יהודיים ולחתירה לחיים ציבוריים על פי התורה. זו קריאת כיוון עקרונית, זהו סל הערכים ששימר את החזון של מדינה יהודית בגלוי. אין מדובר במותג שהוא חסם סוציולוגי, כל מי שעבורו, "זאת התורה ניתנת לקיום ולגישום ולביצוע מלא בכל המערכות החברתיות והתרבותיות" כל מי שיודע שחלום כל הדורות הוא מדינה יהודית על פי התורה, צריך להרגיש שותף, להביא את האוצרות שלו לחזון הגדול, בעלי תשובה וחרדים לאומיים, בעלי כיפה שקופה ומסורתיים, כולם צריכים להרגיש בבית.
משהו חדש-ישן, שב ומתרקם.