בוחרים במשפחה

כשדוביק בייגל נמרון (70) ורעייתו עליזה (50) הלכו בבחירות האחרונות לקלפי, הם עשו זאת יחד. הם צעדו יד ביד, מחויכים ועליזים, ומי שלא הכיר אותם היה מתקשה לדמיין שכל אחד מהם מצביע נגד בחירתו של האחר.

עליזה, תומכת מובהקת של נתניהו, שלשלה את פתק מחל המוכר לתיבת ההצבעה, ובן זוגה בחר בבני גנץ בניסיון להחליפו. גם ילדיהם של השניים חלוקים פוליטית. זהו לא הבית היחיד בישראל שבו הדעות חלוקות, ואולי ויכוח פוליטי בשולחן השבת הוא חלק מהתרבות הישראלית, אבל כשמדובר במערכת בחירות רביעית ובשנתיים של קמפיינים בלתי נגמרים – בשביל חלק מהמשפחות המעורבות מדובר באתגר. יש מי שרואים בכך נושא שיחה איכותי, אחרים כבר התעייפו ובעיקר מיואשים מהאפשרות שיצליחו להשפיע על ההצבעה של מישהו דווקא במעגל הכי קרוב אליהם.

"אשתי תומכת ליכוד הרבה שנים", אומר דוביק, "היא לא זזה מהאהבה שלה לליכוד ולנתניהו. אני לא בחרתי ליכוד בחיים שלי, והכול בסדר. יש לה את מה ששלה, וזה מקסים בעיניי. אנחנו לא רק חיים נהדר ביחד, אלא זה אפילו נחמד שיש שיח, יש על מה לדבר, ואפילו כשלא מסכימים אפשר לראות כמה אנחנו מגובשים. הילדים שלנו הפכו כבר לפרשנים פוליטיים מרוב ויכוחים. הם מתעמקים באקטואליה וזה ממש מקסים".

ילדיהם של השניים מתערבים בוויכוח ואף נוקטים עמדות. "יש לי בן אחד שתומך בבנט, השני יותר לכיוון מרכז או שמאלה", אומרת עליזה, "הכול מתקבל אצלנו. אין להם בעיה עם הבחירה שלי ולי אין בעיה עם הבחירה שלהם. לפעמים הגדול שלי מנסה לשכנע אותי, אבל לא שומעים אצלנו את ההתלהמות שיש בהפגנות או בראיונות בטלוויזיה".

להתווכח למען הנכדים

ראומה ואברהם פרידמן, תושבי פתח תקווה בשנות השבעים לחייהם, נסעו גם הם יחד לקלפי. שניהם כבר בפנסיה, והבת מיכל (42), מנכ"לית בחברת מזון, שהסיעה אותם התקשתה לעכל את הידיעה איזה פתק יכניס אביה לקלפי. "אני תמיד הצבעתי למפלגת העבודה", אומר אברהם. "מאז שאני בארץ אני מחונך על ערכי השמאל. גם בשואה הקומוניסטים הצילו אותי, אז אני מרגיש מזוהה עם תפיסות העולם האלה". ראומה, לעומת זאת, מאז ומעולם הייתה חלק מהמחנה הלאומי. "הוריי היו אנשי חירות וליכוד", היא אומרת, "אבל היום זה לא מה שהיה פעם. הליכוד זה כבר לא ימין ואיילת שקד נותנת עבודה, אז אני מצביעה לימינה".

"דבר אחד ברור לכולנו", אומר אברהם, "אף אחד מאיתנו לא מצביע לביבי, הוא הרס את ישראל מן היסוד. הבעיה שלא מספיק רק להדיח אותו, צריך שינוי. בימינה יש אנשים נחמדים ואיילת שקד מוכשרת, אבל הם יביאו לכאן מדינה דו־לאומית, ואני לא מוכן שזה מה שיישאר אחרינו לנכדים ולנינים שלנו". "אני חושבת שאתה מגזים", מתפרצת ראומה, "גם אם יהיה סיפוח של כמה אלפי פלשתינים לטובת ההתנחלויות, זה לא אומר שתהיה מדינה דו־לאומית. מצד שני, ההצבעות שלך לאורך השנים הביאו טרור ואלפי הרוגים, אולי אפשר לחשוב על פתרונות אחרים". "מי שהביא את הטרור היה הימין, שהפסיק את אוסלו באמצע", הוא מעיר, וראומה לא נשארת חייבת: "איכשהו תמיד הימין אשם, גם במהלכים של השמאל. קשה לשמוע זאת".

כאן כבר מיכל מתערבת: "בסוף הכול אותו דבר, כולם מנסים למצוא פתרונות נחמדים במקום לדבר עם הערבים בשפה שלהם". מיכל, שהצביעה במערכות האחרונות לעוצמה יהודית בגלגוליה השונים, חולקת עם אביה לא מעט ויכוחים, חלקם אפילו קולניים. "זה יעבור לך", אומר אברהם. "אם לך לא עבר מגיל 12 עם השמאל, למה שלי יעבור?" היא טוענת. "כי אני לא הלכתי אף פעם לקיצון, את מדברת כמו ילדה. להעיף מפה את הערבים, לסלק אותם, זה לא מציאותי".

בעוד השלושה ימשיכו את הוויכוח הסוער עד לקלפי, מספרת מיכל שעם כל האהבה היא משתדלת שהנושא לא יעלה בשיחות בבית, אך בלי הרבה הצלחה. "בכל כוס קפה עם העיתון בבוקר, הוא מתחיל דיון. כל צפייה בטלוויזיה שבה רואים לשנייה איזה חבר כנסת, אבא מתחיל לומר כמה הוא נוראי ומושחת. לאמא אין כוח לזה, ועד שבאים הילדים או הנכדים לבקר הוא מתחיל שוב את הדיון, אם לא איתה אז איתם".

"אני לא עושה את זה סתם", מתעקש אברהם, "אני רואה את הנכדים שלי הולכים אחרי פוליטיקאים כריזמטיים, אבל הדרך שלהם מסוכנת ואני רוצה לפקוח להם את העיניים". "אברהם, אל תדאג לעמדות הפוליטיות שלהם, יש לך המון מה לתת להם בתחומים אחרים", מתערבת ראומה. "נראה לי שאחרי הבחירות האלה מגיעה לנו תקופה של עשרים שנה בלי בחירות", צוחקת מיכל, "זה לחלוטין יתרום לאיחוד המשפחה שלנו".

"כיבוד הורים קודם לפוליטיקה"

מי שמקבל דווקא בשלווה את הצבעתו של אביו ששבר ימינה הוא העיתונאי והסופר שי גולדן. "בגיל 75 אבא שלי החליט להצביע לליכוד", אומר גולדן, "הוא ביביסט. גדלנו בבית מערכניקי, ההורים עלו לארץ מרומניה בשנות השבעים והם הפנימו את המסר שצריך לתמוך במפלגת השלטון. כך זה היה במשך הרבה שנים, אבא ואמא הצביעו למערך בגלגוליו השונים.

"כנער התחלתי להתעניין באקטואליה ולשחות בחומר, והבנתי שכשאני שומע את אבא שלי מדבר, פיו וליבו לא שווים. הוא היה מצביע למערך, אבל מדבר כמו איש עם דעות לאומיות. שאלתי אותו למה הוא ממשיך להצביע לעבודה והוא אמר מתישהו שלא נעים לו מאמא, מה היא תגיד, זה היה לה חשוב. אבל אחרי שאמא נפטרה ועברו השנים אבא החליט לעבור צד, ובגיל 75 הוא הפך להיות ביביסט גאה. אני אישית הצבעתי לעבודה עד הבחירות האחרונות, ואבא מצביע לנתניהו. וזה מקסים, אני מפרגן לו. אנחנו לא מנסים להתווכח איתו ולא לשכנע אותו להצביע משהו אחר. הוא רוצה רק שיניחו לו בגילו המבוגר. בעיניו נתניהו הוא מנהיג נהדר לישראל, הוא מביא הישגים ומבחינתו שימשיך".

גולדן מסביר כי אביו נטש את השמאל למרות שהכיר מקרוב שמאל אמיתי, ואולי דווקא בגלל זה: "הוא ראה בצעירותו יהודים נרדפים וסובלים ברומניה הקומוניסטית. הוא ראה את השמאל הקומוניסטי ברומניה, שהיום האנשים בישראל שקוראים לעצמם שמאל - לא משנה כמה הם ילמדו, יקראו ויראו סרטים, לא יבינו מה זה אומר שמאל אמיתי. זה לא המפגינים בבלפור. הוא חווה את זה על בשרו. בעבר הוא אמר שלא נעים לו מאמא אז הוא הצביע לעבודה, אחר כך הוא אמר שיש חשש שמצלמים בקלפיות ויש חשש לא להצביע למפגלת השלטון, אבל אחרי עשרים שנה הוא התגבר על זה ואני שמח בשבילו ומפרגן לו. אנחנו מדברים ברומנית. הוא אומר שהיום עם ישראל חזק ורק נתניהו ישמור עליו. זה לא מובן מאליו לאנשים בדור שלו. לא מעניין אותו החקירות, התיקים, התקשורת. זה לא מדבר אליו".

במהלך הריאיון אנו משוחחים על פוסט שעלה לרשת ובו כתבה מפגינה קבועה נגד נתניהו: "אמא שלי הביביסטית אומרת לי שמערכת המשפט מושחתת וכל התיקים נגד ביבי נתפרו. אז היא רוצה שאנסח לה כתב תביעה נגד מעבדת תיקון סלולר, שאיבדו לה את המכשיר בתיקון. שאלתיה למה לתבוע אם כל המערכת מושחתת? שתחכה לסנהדרין של סמוטריץ'".

גולדן מזדעזע לשמע הדברים ואומר: "מי שכיבוד אב ואם או מערכת היחסים המשפחתית שלו חשובה לו פחות מפוליטיקה – זה אדם שמשהו לא בסדר אצלו בראש. מה יותר חשוב מכיבוד הורים ומשפחה? השיח הישראלי ירד מהפסים, יש אנשים שכבר לא אכפת להם כלום. בשם הטירוף הזה שלא להצביע לנתניהו אנשים איבדו הכול. זו תופעה פסיכיאטרית. המפגינים בבלפור ותופעת 'רק לא ביבי' זה צרחות של אנשים שטובעים בים ומחכים לעזרה לפני הטביעה הסופית, כהזדמנות אחרונה".

השלטים שיטרילו את השכנים

כשמרים (36) וארז שרמר (38) נישאו, הם ראו עין בעין את הדברים מבחינה פוליטית. הרקע של שניהם מגיע ממחוזות השמאל, אלא שמרים עברה מהפך אידיאולוגי. "אני עוסקת בתקשורת, אז אני כל הזמן מתעניינת בחדשות. תמיד היינו חלוקים בדעותינו, אבל זה לא היה מאוד קיים בשיח. עכשיו בכל התקופה הפוליטית הסוערת הנושאים האלה עולים יותר".

"יש הרבה דברים שאנחנו מסכימים עליהם", אומר ארז, איש הייטק במקצועו, "באקטואליה היומית יש המון משותף, אבל בסוגיות לאומיות אנחנו חלוקים". "במדיני אנחנו לא מסכימים בכלל", היא אומרת, "אבל ארז מעריך את סמוטריץ' כאיש עשייה וחושב שהוא עשה עבודה טובה במשרד התחבורה. הוא סולד ממנו בדברים אחרים".

ארז: "אפשר לומר שמרים מחוברת יותר לזהות היהודית שלה, ואני מרגיש שהישראליות בולטת אצלי יותר מאשר היהדות. לכן בנושאים מדיניים, לאומיים, ארץ ישראל - אין טיעון שכלי. זה חיבור רגשי, רוחני, וזה בסדר".

"עברנו תהליך", אומרת מרים, "אחרי תקופה ממושכת למדנו איך להתווכח בכבוד. בהתחלה הייתי יותר להוטה ומגלגלת עיניים בזלזול כלפי דברים שארז אמר. לקח לי זמן, אבל היום זה מתנהל בכבוד ובהדדיות. עם אבא שלי, לעומת זאת, דיונים פוליטיים עלולים להגיע למקומות אישיים ולא ממש נעימים. עם ארז זה עולה ויורד. ביום הבחירות אני יכולה להגיד לו 'אתה לא יהודי מספיק טוב' ולמחרת הכול כרגיל. גם לילדים זה מודל חיובי. הגדולה שלנו נכנסת איתנו לקלפי. היא רואה את הפתק שאני שמה, ולמרות שהיא עוד לא יודעת לקרוא היא כבר יודעת להגיד: 'אמא, זה לא מה שאבא בחר'. בוועדת הקלפי ממש צוחקים".

"אני אוהב שיש מגוון דעות", אומר ארז, "ברמת השרון, מעוז השמאל, מרים חריגה. חשבנו להטריל את השכנים ולתלות על הדלת לקראת הבחירות גם שלט של ימינה וגם של מפלגת העבודה".

לקראת הבחירות הם עוד חוככים בדעתם למי להצביע. ארז, שמורגל בהצבעה למפלגת העבודה, חושב לבחור הפעם במפלגת הישראלים בראשות רון חולדאי. מרים מתלבטת בין הצבעה לימינה כדי לתמוך בבנט, או לליכוד כדי להגדיל את סיכוייו של עמית הלוי, שאותו היא מכירה היטב, להיכנס שוב לכנסת.

בין המפגינים מול בית ראש הממשלה נכח כמה פעמים גם נדב נחום, תושב רחובות ועובד קופת חולים. בכל פעם אחרי ההפגנה הוא חזר לבית הוריו, לאמו רותי, מצביעת הליכוד שמעריצה את נתניהו, ולאביו רחמים. "אני לא חושבת שאצליח לשנות את דעתו", אומרת רותי, העוסקת בתיווך נדל"ן. "יש לו את ההשקפה והדרך שלו וזה בסדר. הוא הבן שלנו". למרות זאת היא סולדת מהאירועים שגם בנה לוקח בהם חלק. "ראש ממשלה מחליפים בקלפי, לא בהפגנות ולא במתקפה עליו או על משפחתו. לכן ההפגנות האלה מקוממות אותי. מה גם שאף אחד לא מסוגל באמת להנהיג את המדינה בצורה כל כך טובה, אז זה באמת מיותר".

נדב, שהצביע בעבר למרצ, חושב גם הוא שאולי יש משהו מוגזם במחאת בלפור, אבל הוא מזדהה עם רוב מסריה. "פעם הייתי בצד של הליכוד, אחר כך הצבעתי לכחול־לבן ולמרצ. זה חלק מתהליך שעברתי. התחלתי לחשוב בעצמי, ואני סבור שצריך להחליף את השלטון. אבל עדיין השיח צריך להתמתן. כשאני נמצא בבלפור ושומע מתקפות קשות נגד אנשי הליכוד, זה מפריע לי, בטח כשחלק מבני משפחתי הם כאלה. אין לי עניין לתקוף אנשים על ההצבעה הלגיטימית שלהם. הפסקתי לשכנע אנשים לנסות לבחור כמוני. אני מפגין ויש לי את דעתי, אבל אני לא מנסה עכשיו להעביר אנשים לצד שלי".

למרות הרוח המפויסת שבין השניים, הם גם מספרים איך שולחן השבת אצלם הופך במהירות למוקד של ויכוח פוליטי סוער. "כמה שלא מנסים להימנע מזה, כשזה פורץ זה לא ניתן לעצירה", אומרת הבת עדי, שבבחירות האחרונות לא הצביעה ושוקלת גם הפעם לא לממש את זכותה. "עוד בחירות ועוד בחירות, אני אומרת להורים ולאחים שלי שאין כבר למי להצביע. רק הכיסא מעניין את כל הפוליטיקאים מכל המפלגות. למה שאשקיע את יום החופש שאני מקבלת בללכת ולבחור במישהו מהם?". "הפעם יש סגר, גם ככה אין לך מה לעשות בחופש", אומרת רותי. "עד אז לא תהיה קורונה", משיבה לה עדי. "נכון, כי המדינה נמצאת במצב נהדר", אומרת שוב האם, "החיסונים בדרך, יש מענקים לעסקים. אולי לא הכול מושלם, אבל בהחלט אין הרבה על מה להתלונן".

למה לנו פוליטיקה

גם יאיר מרום (31), דוקטורנט למדעי המחשב תושב חיפה, מצביע בניגוד להשקפתם של הוריו. "אבא שלי מצביע ש"ס. זה לא כי הוא אוהב את אריה דרעי, אלא כי כך פסק מרן. מאז שחזר בתשובה כנער הוא בקו הש"סניקי, כולל השתייכות למוסדות ש"ס ולקהילות הספרדיות. אמא ביביסטית. היא מאוד תומכת בנתניהו. זה מתבטא די מהר כשאני מגיע הביתה לשבת. קידוש, נטילת ידיים, חלה וישר מתחילים לספר מה נתניהו עשה השבוע וכמה הוא מדהים.

"היחס שלי לנתניהו הוא מורכב. לא אגיד שהוא נכשל בכל דבר, אבל מפריעה לי הדרך שבה הוא מביא את ההישגים. אני לא יודע איפה אני מונח בין ימין לשמאל, יש לי חברים ביביסטים, אבל בבית זה נהיה פחות נעים. יש ניסיון לשכנע אותי להצביע לליכוד או למפלגה אחרת בגוש הימין. הצבעתי לכחול־לבן ובבחירות הבאות אני לא יודע במי אתמוך, אבל זה כנראה יהיה באזור המרכז".

דווקא עם אביו, יאיר מוצא יותר הסכמות. "אני לא ברמה של להשפיע על ההצבעה שלו, הוא בוחר את הדרך שלו ואני לא מתערב, אבל אנחנו מסכימים על הרבה דברים. יש לו כמוני ביקורת גדולה על אריה דרעי, הוא מצביע לו בגלל הרב עובדיה יוסף. לי, בדומה לו, יש הרבה אי הסכמות עם יאיר לפיד. גם כשהצבעתי לכחול־לבן זה היה בידיעה שככל הנראה יאיר לפיד לא יהיה ראש הממשלה".

ככל שהזמן עובר נראה שבמשפחת מרום החיפאית ישנה רגיעה או עייפות מהשיח הפוליטי. "עכשיו לקראת מערכת הבחירות הרביעית, הוויכוח הפוליטי פחות בולט. אני מרגיש שאנחנו מצליחים יותר ויותר להעביר שיחות שלמות על נושאים שהם לא פוליטיקה".