געגועיי לסוביודיצה

עקרון הסוביודיצה נרמס יום יום, זה יכול להשפיע על חיי כל אזרח, להפר את האיזון בין הרשויות ולהשפיע ולערער על מקצועיות השופטים

עורך דין אלפי אליהו שאולי , כ"ט בטבת תשפ"א

עו"ד אלפי אליהו שאולי
עו"ד אלפי אליהו שאולי
באדיבות המצולם

עובדה היא תוכנית צהובה. הראיון עם שירה אסיקוב הוא דוגמא לכך

בישראל החוק הוא מושג גמיש. אולי זהו הראש היצירתי שלנו שמביא אותנו לחפש את הפרצה ולחמוק ממנו, אולי זאת כמות עורכי הדין הגבוהה באוכלוסייה ולעניות דעתי גם לתקשורת המסקרת הליכים תלויים ועומדים בבית המשפט והעברתם לשיפוט בכיכר העיר- יש חלק בזה.

לפני כשניים- שלושה עשורים זאת היתה שגרה. אחת לכמה שבועות דווחו עבירות על סיקור תקשורתי היכול להשפיע על ההליכים משפטיים תלויים ועומדים.

חוק בתי המשפט בישראל קובע כי אין לפרסם הליך פלילי תלוי ועומד כשיש בפרסום מטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.

איסור זה, טומן בחובו סנקציה עונשית של מאסר בן שנה, ומאז ומתמיד עורר מחלוקת. המתנגדים טענו, בחסות חופש הביטוי, כי יש לחזק את החופש בפרסום מידע. אלו קיבלו, כמובן, רוח גבית  מתקשורת הרוצה לצבור עוד כוח. המתנגדים, מנגד, טוענים כי יש בפרסומים חשש כבד לזיהום ההליך, הפרסום מביא להשפעה בלתי הוגנת על שופטים ובמיוחד על עדים שיבואו להעיד במשפט המתנהל ולדבריהם יש משמעות על תוצאות המשפט.

כמובן שלתופעה זאת יש השלכות על משפטו של ראש הממשלה, אך למשפט לנתניהו חוקים משלו, ומבחינתי אין טעם לנתח תופעה גורפת כדוגמת הסובדיצה – איסור פרסום הליכי משפט העלול להשפיע על תוצאותיו – במקרה קיצון דוגמת משפטו של ראש הממשלה.

עקרון הסוביודיצה בישראל נרמס באופן יומיומי, ויכול להשפיע על חייו של כל אזרח ואזרח ולמעשה להפר את האיזון הכה חשוב בין הרשויות במדינה דמוקרטית, ואף להשפיע ולערער על מקצועיותה של הרשות השופטת.

ביום חמישי האחרון, וביום חמישי הקרוב, עלתה ותעלה על המסך ראיון בלעדי של שירה איסיקוב שניצלה מניסיון רצח על ידי בעלה, במסגרת התוכנית עובדה של אילנה דיין.

הראיון עורר תחושות בעוצמות גבוהות של רגש. סיפור שמדינה שלמה נדהמה מסיפורה המצמרר של שירה אסיקוב שבעלה המטורף, אביעד משה, ניסה לרצוח אותה בעשרות דקירות והשחית את פניה היפות.  

אלא שדווקא במקרה זה, חשוב ככל שיהיה, למרות ודווקא מכיוון שעורר קונצנזוס הזדהות מוחלט, ראוי שיהיה מקרה הבוחן להבין מהם הגבולות שלנו כחברה.

האם נכון להעביר את המשפט לטלויזייה ולאמצעי התקשורת? האם אנחנו כצופים נוצלנו שוב על ידי אילנה דיין שהשיגה רייטינג גבוהה בזכות פריטה על המייתרים האנושיים הזולים והצהובים ביותר של האדם ויצר מציצנותו באמצעות עשרות תשדירי פרומו שקראו לנו להמתין לראות את פניה של שירה היום, אחרי הדקירות בפניה? והאם שוב נתנו עוד כוח לתקשורת, שקיבלה ממנו בעיוורון קונצנזוס הזדהות מלא, להכשיר תוכניות רבות ונוספות תחת המיתוג "עובדה", שכבר הוכח שאינו תמיד נאמן למציאות.

הכותב הוא עורך דין שותף במשרד K.A.S , ס' יו"ר ועדת משפחה במחוז תל אביב ועיתונאי לשעבר