העלילה הגיעה לסיומה

מתוך האסון של אהוביה סנדק צומחת גם תקווה: עשרות דרישות מדי יום למפגשי זום עם נוער הגבעות, מכל שדרות החברה

חגית רוזנבאום , א' בשבט תשפ"א | עודכן: 07:54

מוחמד בכרי בבית המשפט
מוחמד בכרי בבית המשפט
צילום: פלאש 90

בליל יום שני השבוע התקשתה גאולה בוסידן להירדם. תשע עשרה שנים של מאבק שניהלה ב"עלילת הדם" כהגדרתה הגיעו לקיצן בפסיקה הדרמטית של שופטת בית המשפט המחוזי בלוד הלית סילש.

בפסק הדין קבעה השופטת כי בסרט 'ג'נין ג'נין' יש משום הוצאת דיבה נגד אחד הלוחמים המופיע בו, התובע סא"ל במילואים ניסים מגנאג'י, והשיתה על יוצר הסרט מוחמד בכרי פיצויים בסך 175 אלף שקלים בנוסף להוצאות המשפט. כמו כן אסרה השופטת על המשך הקרנתו והפצתו של הסרט בישראל, לאחר שקבעה כי התיעוד המוצג בסרט שקרי.

בוסידן אומנם לא הייתה בין התובעים הרשמיים נגד בכרי וסרטו, אבל כאם שכולה ניצבה כל השנים בחזית הראיונות וההסברה נגד הסרט שהכפיש את בנה שנהרג ואת חבריו הלוחמים במבצע חומת מגן בעיר ג'נין.

כשהיא מספרת על אישיותו של הבן עמית ז"ל, אוהב הארץ ואוהב אדם, שנהרג תוך כדי חילוץ חבריו הפצועים משדה הקרב, ההבנה של עומק העוול שעושה הסרט ללוחמים מתחדדת. אבל בוסידן יודעת לספר שחלקים בציבוריות הישראלית לא העניקו לה ולשאר משפחות הלוחמים את החיבוק המתבקש לנוכח סרטו השקרי של בכרי. היא זוכרת איך בפעם הראשונה שהוקרן הסרט בישראל, בסינמטק תל אביב, היא עמדה בהפגנת יחיד עם שלט וביקשה מהמוזמנים שהגיעו להקרנה המיוחדת לא להיכנס ולצפות בו. "התגובות של האנשים היו: לכי תפגיני מול הבית של שרון, הוא זה ששלח את החיילים להילחם שם". בוסידן לא נכנעה לנוכח התגובה המזלזלת. היא המשיכה לדבר במגפון במשך חצי שעה על כך שהחיילים הם שלנו, והזכירה שיוצר הסרט התבטא בעד הטרור הערבי ואחייניו סייעו למחבל שביצע את הפיגוע באוטובוס במירון. "אבל אלו שבאו לצפות בסרט צידדו בו, הם לא רצו לשמוע". בוסידן התפלאה עוד יותר לראות שם אורחת מסוימת: "יפה ירקוני, זמרת המלחמות, באה גם היא לצפות בסרט. לא הבנתי איך היא מופיעה שם, איך היא מזדהה עם זה".

מנהלי הסינמטקים בתל אביב ובירושלים לא התרגשו מהביקורת הציבורית על הסרט או על החלטתם להקרין אותו. ההקרנות החלו לאחר שבג"ץ קיבל עתירה שהגיש בכרי נגד המועצה לביקורת סרטים שפסלה את סרטו, והשופטים ביטלו את הפסילה מטעמי חופש הביטוי. אולם הסרט לא הוקרן בסינמטקים לאורך זמן, שכן לאחר שהחלו ההקרנות השנויות במחלוקת הגישו חמישה חיילי מילואים שהשתתפו בלחימה תביעת דיבה נגד יוצר הסרט ונגד הסינמטקים שהקרינו אותו. הסינמטקים בחרו להגיע להסכם פשרה עם התובעים לפיו הם יפוצו על ידם כספית בסך 40 אלף שקלים והסינמטקים יוסרו מהתביעה. תביעת הלוחמים נגד בכרי התגלגלה לבג"ץ, שפסק בזמנו כי הסרט אינו עונה לקריטריון של לשון הרע בשל העובדה שהוא מתייחס ללוחמים כקבוצה. בעקבות זאת הוגשה תביעתו הנוכחית של מגנאג'י, שבה כאמור פסק השבוע בית המשפט המחוזי כי יש בסרט הוצאת דיבה כלפי התובע.

בחזרה למנהלי הסינמטקים: למרות ההתנגדות הציבורית, הללו לא הסתירו את עמדתם העקרונית התומכת בהקרנת הסרט שהציג את לוחמי צה"ל כפושעי מלחמה. בריאיון לעיתון 'הארץ' בשנת 2008 אמרה ליה ון־ליר ז"ל, מי שהקימה וניהלה את סינמטק ירושלים, כי היא גאה בהחלטתה להקרין סרטים של יוצרים פלשתיניים, סרטים שהיו מעוררי מחלוקת ולכן אחרים נמנעו מלהקרינם. "אני גאה בכך שתמיד הקרנו סרטים של פלשתינים, גם כשרבים אחרים לא רצו לעשות זאת. 'ג'נין ג'נין' למשל". ון־ליר התהדרה גם בכך שלא נכנעה ללחצי הציבור בעניין הקרנת הסרט: "אחרי ההקרנה קיבלתי אומנם אי־מיילים זועמים עם איומים, אבל אני תמיד האמנתי שאנחנו חייבים להקרין דברים של הצד השני, כדי להבין מה הם אומרים, מה הם חושבים, כי בארץ הזאת אנחנו הרי לא תמיד עשינו את הדברים הכי יפים בעולם. אני זוכרת שפעם, יום לאחר אחד הפיגועים הקשים בירושלים, הענקנו פרס לסרט פלשתיני. אני מאמינה שאנחנו חייבים לנסות להבין גם איך הם מרגישים".

גם מנהל הסינמטק בתל אביב גילה לא פחות עוז רוח ככל שהדבר נוגע לחופש הביטוי האומנותי של המגזר הערבי. לקראת ההקרנה הראשונה, בשנת תשס"ב, תוגברה האבטחה סביב הסינמטק. יוצרי הסרט הוזמנו לשאת דברים בתום ההקרנה. מנהל הסינמטק, אלון גרבוז, אמר אז לתקשורת: "אני מאוד מקווה שההקרנה תעבור בשקט. אני חושב שהיא באמת חשובה גם מבחינה קולנועית, שהרי בראש ובראשונה מדובר על הסינמטק כעל גוף אומנותי, וגם מבחינת המסר של הסרט, כי בסך הכול יש עוד תקווה". גרבוז סיפר על עשרות טלפונים זועמים שקיבל במהלך הימים שלפני ההקרנה בדרישה לבטלה, שכן מדובר בהסתה. "ההורים השכולים ואלה שהעלו את הדרישה לבטל את ההקרנה ראוי שיחשבו מחשבה שנייה על בקשתם", אמר גרבוז. "גם בשם השכול אין זכות לבוא ולמנוע הצגת יצירת אומנות. אני שואל מה יקרה אם מחר מישהו יכתוב ספר שעוסק בקרבות בג'נין ויוציא אותו לאור בהוצאה ציבורית כמו 'עם עובד'? ונניח שהספר לא ימצא חן בעיני מישהו, מה אז, יורו על שריפתו? זו מגמה מסוכנת שאסור לנו להיכנע לה. זו טעות לערבב את הסרט הזה עם השכול, זה סרט חשוב שיוצא מתוך תקווה למנוע את השכול הבא".

בוסידן וחבריה למשפחת השכול בהחלט אינם סבורים כי הסרט הזה הוא שימנע את השכול הבא. כאמור, אחרי שנים של ראיונות והרצאות בארץ ובעולם כדי להקטין את נזקו של הסרט, כולל עימותים טלוויזיוניים מול בכרי עצמו, בוסידן מאוכזבת משוויון הנפש שבו נהג הממסד הישראלי כלפי הלוחמים והמשפחות השכולות. "הרגשתי שבחו"ל מאמינים לי יותר מאשר בישראל", היא אומרת, ומשתפת במוטיבציה להקדיש למרות הכול שנים ארוכות למאבק הדון־קישוטי: "יכולתי לא להתראיין, אבל אני מסתכלת על הדורות הבאים. מה המסר שאנחנו מעבירים להם? הם היו צופים בסרט כזה, ואומרים לעצמם: זה מה שחיילי צה"ל עושים? חייבים להעביר את המסר שהחיילים שלנו הכי מוסריים בעולם. ויותר מזה, צריך להעביר מסר לראשי הצבא והמדינה, שלא ייתכן שמשפחות ישלחו את בניהן להילחם בטרור, ואחר כך יצטרכו להתמודד לבד בתקשורת ובערכאות משפטיות כשמכפישים אותם. אף מדינאי או רמטכ"ל לא הרים את הכפפה בסיפור הזה. רק אביב כוכבי כשהיה בבה"ד 1 אמר שזה סרט שקרי וזה נתן לנו פתח להילחם. לא ויתרנו עד שהצדק ייצא לאור, ידענו שיימצא השופט שיוציא את הצדק לאור. גם בג"ץ שהתיר להקרין את הסרט ידע שזה סרט שקרי, הוא רק החליט שחופש הביטוי חשוב מכבוד האדם. מבחינתנו זה היה חופש הביזוי ולא חופש הביטוי".

בוסידן מברכת על האומץ שגילתה שופטת המחוזי ועל ההחלטה להשית על בכרי פיצוי כספי. "כשרוצים לפגוע באומן על דברים פוגעניים שהוא יצר, הפגיעה בכיס שלו היא הכי משמעותית. שיידע כל בן עוולה שרוצה להוציא סרט שמכפיש חיילים, שאנחנו נהיה שם והוא יצטרך לשלם על זה מכיסו". בוסידן יודעת שעדיין ממתינה להם ערכאת הערעור בבית המשפט העליון, ומייחלת לסוף טוב: "אני מקווה שהשופטים יאמצו את החלטת המחוזי וישימו סוף לסאגה הזאת".

מפגש זום של רבני בית הלל עם אנשי חינוך של נוער הגבעות
צילום מסך

ניצחון על ה"הפרד ומשול"

לא מעט רגעים מתוחים הורגשו במפגש הווירטואלי שקיים ארגון רבני בית הלל בשבוע שעבר. אנשי חינוך והתיישבות המזוהים עם נערי הגבעות פרשו את משנתם האידיאולוגית מול ארבעים רבנים ורבניות של הארגון, ובאופן לא מפתיע גרמו לרבים מהם לנוע בכיסאותיהם באי־נוחות. הסכם הבנות אידיאולוגי אומנם לא נחתם שם, אבל החידוש המשמעותי באמת התרחש: הקשבה מלאה, היכרות בלתי אמצעית וניסיון כן להידברות.

מאז המרדף הקטלני אחרי נערי גבעות שהסתיים בהריגתו של הנער אהוביה סנדק ז"ל מתרחש מתחת לפני השטח תהליך שקט ועמוק, שלא יהיה מוגזם לכנותו חסר תקדים. יוזמות למפגשי שיח והיכרות עם אנשי הגבעות, מבוגרים וצעירים, הולכות וקורמות עור וגידים ויוצרות בקיעים בחומת הניכור והסטיגמות שהתגבהה בין מיישבי הארץ הצעירים הללו ובין האוכלוסייה בכלל והאוכלוסייה הדתית־לאומית בפרט.

שני מפגשים מעניינים במיוחד התקיימו בשבוע שעבר: אחד מהם עם גוף דתי שמזוהה עם עמדות מדיניות מתונות – כאמור ארגון רבני בית הלל, והשני עם גוף שאינו דתי אולם עמדותיו הימניות מוצקות – פורום קפה שפירא. את המפגשים הוביל מנחם בן שחר, איש חינוך ותושב גבעת סנה יעקב בלב השומרון, שחשף עם חברים נוספים את המשתתפים לעולמם המעשי והערכי של נערי הגבעות. "הסיפורים שאנחנו מספרים במפגש מותירים את המאזינים בהלם: איך הסתירו מאיתנו את מציאות החיים הזאת בגבעות, את הרדיפות, את המסירות", מספר בן שחר, "התברר להם שהמיתוג של נוער הגבעות כנוער שוליים חסר משנה סדורה היה מניפולטיבי ומגמתי. גם מי שחולק על דרכם למד לכבד, להעריך ובעיקר להיזהר בפעם הבאה כשיתבקש לספק גינוי אוטומטי".

מבחינתו של הרב מאיר נהוראי, ראש ארגון רבני בית הלל, המרדף המשטרתי הקטלני היה הזרז לקיום מפגש שכזה. "התאונה הזאת עוררה אצלי ואצל חבריי צורך להקשיב לנוער הגבעות, במקרה הזה למבוגרים שקשורים אליהם בפן החינוכי והטיפולי. במפגש לא היה דיאלוג או ויכוח, למרות שהיו רגעים שהיו לנו קשים. המטרה הייתה להקשיב. ההשקפה שהוצגה לנו שונה משמעותית משל רבים מאיתנו, אבל עצם ההקשבה הייתה חשובה", הוא אומר ל'בשבע'. "הצורך שלי במפגש היה כי אני רחוק גיאוגרפית ונפשית מנערי הגבעות, ולכן לא הגון מצידי לשפוט בשלט רחוק. אחרי אירוע כזה, מבחינה מוסרית צריך להקשיב להם, לראות מקרוב ולא לשפוט מרחוק. צריך גם להיזהר מקיטלוג, מלקרוא להם מחבלים. זו לשון מסוכנת שיכולה לגרום לנזקים גדולים".

את התובנות שלו מהמפגש הוא מסכם בצורה מורכבת: "מצד אחד יש הערכה גדולה לאידיאליזם של הנוער הזה ביישוב ארץ ישראל, בחקלאות. ברור שהם מאוד ערכיים". מאידך, דווקא דבריהם של המחנכים הטרידו מאוד את מנוחתו של הרב נהוראי: "יש לנו מחלוקת השקפתית ביחס לערבים. יצאתי מהפגישה מוטרד ומודאג מההשקפה של המחנכים. אני חושב שצריך מכאן להמשיך להידבר, לדייק, להקשיב ולהגיע למחוזות טובים יותר מבחינתי. יש עומק מחלוקת גדול בנושא הזה ואני לא רגוע". הרב נהוראי חוזר ומזכיר כי הגדרת ארגון בית הלל היא "הנהגה רבנית קשובה", ולכן ראה חובה לעצמו להיות קשוב גם לצדדים הללו.

האם הוא רואה אופק של המשך להידברות הזאת? "אני למדתי שהידברות עושה רק טוב", הוא אומר, "לכן הייתי רוצה שיהיה לזה המשך. אני חושב שמכל כיוון מדובר פה בדיני נפשות, יש פה המון שאלות רציניות, ולכן זה חשוב".

מי שיזמה את המפגש ודחפה לקיומו היא הרבנית ד"ר חני פרנק, תושבת עלי זהב שבשומרון וחברת הארגון. הרבנית פרנק ראתה את החשיבות בקיום המפגש בעצם היפתחותם של חבריה לארגון להשקפות הימין העמוק שהם אינם שותפים להן, והיא וחברים אחרים דווקא כן. היא מעידה על עצמה שהיא בשר מבשרה של ההתיישבות, ומספרת שהקול הזה לא נשמע דיו בארגון הרבנים. "חתמתי על העצומה להקמת ועדת חקירה חיצונית לתאונה, וזה עלה לדיון בפורום שלנו. הרגשתי לא בנוח ממה שנאמר שם, וגם די לבד מבחינת העמדה שהצגתי. פניתי למנכ"ל שלנו, בועז אורדמן, עם הרעיון של מפגש והוא נענה בשמחה".

פרנק ביקשה שהפעם לא יהיה איזון בהרכב שיופיע בפניהם, אלא שחברי הארגון יאזינו נטו לאידיאולוגיה של אנשי הגבעות. "לפני שמדברים ודנים, קודם כול לשמוע". למפגש הוזמנו תמר כהן מחוות גלעד והפסיכולוגית חן שוורץ שעובדת עם נוער שמגיע לגבעות. למרות התראה של יומיים בלבד, היא מספרת, נכחו כאמור ארבעים איש במפגש ואחרים האזינו להקלטה מאוחר יותר. "היו תגובות שונות למפגש, אבל ברור שזו פתיחה ממש על קצה המזלג. התפלאו לגלות שזה לא נוער נושר אלא נוער איכותי". פרנק מתכוונת לפעול כדי שליוזמה הזאת יהיה המשך בתוך הארגון.

בצד החילוני של המפה, מעניין לגלות, הדברים פשוטים הרבה יותר והחיבור היה מיידי ובלי הדורים שצריך עוד ליישר. גלי בת חורין (דלית סוטר), מראשי פורום קפה שפירא – חוג תרבותי ורעיוני של אנשי ימין חילונים, כינתה את המפגש עם בן שחר "ניצחון". מבחינתה, ההידברות בינה ושכמותה ובין מה שמבחינתה היה קצה לא מוכר – אנשי הגבעות, הוא ניצחון על פעולת ה"הפרד ומשול" כהגדרתה שמבצעים מנגנוני המדינה כלפי שורה של מגזרים יהודים־ציוניים. התובנה שלה על נערי הגבעות לאחר המפגש הייתה פשוטה וצלולה: "המחיצה האחרונה של הדעה הקדומה המוכתבת מלמעלה התרסקה על קרקע המציאות במפגש בלתי אמצעי: למעט התוספת של האמונה, נוער גבעות הוא הגשמת הערכים כפי שלימדו את כולנו בזמנו, גדולי סופרי הילדים של תקופת ילדותי תחת מפא"י".

במקביל למפגשי המבוגרים, גם בקרב שכבות הגיל הצעירות יותר מתרחש תהליך דומה של היפתחות ורצון להיכרות עם נערי ואנשי הגבעות. דף הפייסבוק 'נוער הגבעות – להכיר מקרוב' פעיל כבר כשלוש שנים, אולם מפעיליו מספרים כי מאז הריגתו של אהוביה סנדק ז"ל והשיח הציבורי סביב נערי הגבעות מספר הפניות אליהם לצורך קיום מפגשי היכרות זינק דרמטית. אלישע ירד, ממקימי המאחז מעוז אסתר ליד כוכב השחר ואחד מחבורת הצעירים שמעבירים את שיחות ההיכרות הללו, כרגע במסגרת הזום בלבד, מספר כי אם עד כה מספר השיחות עמד על אחת או שתיים בחודש, הרבה מהן למכינות חילוניות וכדומה, הרי שבעקבות פרשת סנדק הוא וחבריו מקבלים כחמש פניות ביום לקיים מפגשי היכרות. מדובר בעיקר בישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות גבוהות, מכינות וקבוצות נוער – כאמור בעיקר מהמגזר הדתי־לאומי. רשימת המוסדות מתפרשת מבאר שבע דרך בית שמש, המשך בגבעת שמואל וכלה באור עקיבא. שטף הפניות רק עולה בכל יום.

"זה לא רק בקטע של להכיר", אומר ירד, "דווקא אנשים מהמגזר אומרים לנו שהם מכים על חטא. הם אומרים: שכחנו, נטשנו אתכם. עד היום לא חשבנו עליכם, הלכנו להכיר את כולם – חרדים, חילונים, רק לא נוער גבעות". המפגשים, בדומה לאלו של המבוגרים, אינם בהכרח רצופי הנהונים והסכמות. גם בקרב בני הנוער יש מי שטוענים שאין לקחת את החוק לידיים ועוד. אבל התגובות שירד וחבריו מקבלים מלמדות כי המפגשים פועלים את פעולתם גם על מי שלא חולק איתם את אותן עמדות: "עשית לי ממש סדר בראש אחרי כל האירוע הזה שבלבל", כתבה משתתפת ממעלה אדומים בעקבות המפגש, "אני ממש מעריכה את המסירות והאהבה שלך לארץ ישראל, גם אם אני לא לגמרי מבינה את הצורה. כנראה שזה באמת חשוב להתיישבות. זה נדיר בזמן שלנו שאנשים פועלים ממש לפי האידיאלים שלהם ומשנים דברים. בהצלחה ממש".

בן שחר מבקש לסגור את המעגל בנקודה שבה התחיל: "ההורים של אהוביה סנדק כל הזמן אומרים שהצוואה שלו היא לעשות חיבור גדול בין יהודים. לתקן את המצב הנורא שיהודי רודף אחרי יהודי, להתקרב אחד לשני. להיות ביחד. להקשיב ולחזור לעצמנו". נחמה על אהוביה אין, אבל תחילתו של תיקון אולי יש.

Hagitr72@gmail.com