בואו נדבר על פרטיות

פרשיית ווטסאפ מוכיחה לנו שהגיע הזמן לעדכן את התפיסה שלנו את מושג הפרטיות.

אוריה מבורך , כ"ט בטבת תשפ"א

בואו נדבר על פרטיות-ערוץ 7
אוריה מבורך
צילום: באדיבות המצלם

אז בואו נדבר על פרטיות. כי זה נורא מטריד עכשיו, העניין הזה של הפרטיות. פתאום החליטו מרד. פתאום מסכי כל העולם התאחדו והחליטו לעשות מעשה: מוחקים את הווטסאפ, עוברים לאפליקציה שמבטיחה לנו פרטיות.

זעקות שבר נשמעות מכל כיוון: בעקבות המדיניות החדשה, ווטסאפ תספר לפייסבוק, ופייסבוק יספר לכל המרבה במחיר, על מה התכתבנו, מתי, ועם מי. והסכנות ידועות: כל מיני בעלי אינטרסים עלולים לטרגט אותנו ולהשפיע לנו על ההחלטות, לשווק לנו בדיוק את המוצר שלא נוכל לעמוד בפיתוי שלו, ואפילו להשפיע לנו על תוצאות הבחירות. וזה נורא מפחיד, כי הפרטיות.

תעברו על הכתבות באתרים הפופולריים ביומיים האחרונים, ותגלו שפתאום - "פוף!" אין דבר כזה בחירה חופשית. פשוט הגיע קוסם והעלים אותה. המנטרה הנאורה, המודרניסטית, המוכרת, שמפילה את כל כובד משקלה על האינדבידואל ועל בחירתו החופשית, אותה מנטרה שמספרת לנו שעדי ביטי היא "אישה חזקה שעושה מה שהיא רוצה", (כאילו אין נורמות תרבותיות שכובלות אותה) וש"אם רק תאמיני בעצמך את תגיעי רחוק", (כאילו שהחסם האמיתי שעומד בפני נשים זה כוח הרצון הפרטי שלהן), המנטרה הזו פשוט נעלמה, ואת מקומה תפסו משפטים כמו זה:

"
באמצעות המידע שווטסאפ אוסף עלינו, אפשר ללמוד אותנו, ולהפוך אותנו לצייתנים, מאושרים, עצובים, לחוצים, מוטרדים, ואפילו עבריינים או זכאים." (מתוך דף הפייסבוק ששמו, איך לא: "פרטיות ישראל").

במילים אחרות, האינדבידואל מת, ומה שנותר ממנו הוא יצור נטול חירות. העולם הפנימי של היצור האנושי נתפס לפתע כמו חלל ריק שניתן להחדיר לתוכו תשוקות, רגשות ומעשים, והכל בקלות רבה מאוד, באמצעות מסך שיודע מראש כמה מהחולשות שלך.

אנשים (כמוני למשל) שמזדהים עם תפיסה פוסט-מודרנית של "אדם" ושל "חירות", לא מבינים למה צריך קוסם כמו צוקרברג כדי שהעולם פתאום יגיעו למסקנה הזאת. ההבנה שהאדם הוא יצור שקל מאוד להוכיח שבחירתו החופשית היא במקרים רבים אשליה, היא הבנה בסיסית שמעידה על היגיון בריא. ועכשיו, רק נותר לעמת את התובנה הזו עם עצמה, בכל הקשור לפשע-הפרטיות הגדול ביותר בתולדות האנושות, הלא הוא הפורנו, או ליתר דיוק, ההתנגדות לצנזורה על פורנו.

לפני כמה חודשים גלשתי באינטרנט וקפצה לי מודעה שלצערי לעולם לא אוכל למחוק מהזיכרון. במודעה הופיעה תמונה ששייכת לז'אנר של הזמנה לצפייה בפורנוגרפיה. נשגב מבינתי איך ווטסאפ נחשב פגיעה בפרטיות, ופורנו זמין, לא. איך יכול להיות שכולנו ממשיכים להגג על הבחירה החופשית של גולשי הפורנו, ועל חופש הביטוי של מפיקי הפורנו, ועל הפרטיות, הו, הפרטיות, שנגזלת ממי שצריך להתקשר לחברת האינטרנט ולבקש שיבטלו לו את החסימה של הפורנו, ולא מגלים אפילו שמץ של אנרגיות מהפכניות כמו שמתעוררות אצלנו בעקבות פרשיית הווטסאפ.

פרשיית ווטסאפ מוכיחה לנו שהגיע הזמן לעדכן את התפיסה שלנו את מושג הפרטיות. לפי התפיסה המודרניסטית-נאורה-הומניסטית, הפרטיות נתפסת כמעין כספת, שמאוימת על ידי גורם חיצוני שרוצה להיכנס אליה כדי לגנוב מתוכה אובייקטים.

לעומת זאת, מושג הפרטיות הפוסט-מודרני, יהפוך את המטאפורה: הפרטיות היא כספת שמאוימת על ידי גורם חיצוני שרוצה להיכנס אליה כדי להחדיר לתוכה אובייקטים.

תפיסה פוסט-מודרנית שכזו מערערת על האבחנות המודרניסטיות בדבר "שלי" ו"לא שלי". לפי התפיסה המודרניסטית, האובייקטים שצפים בדמיוני הם שלי. לכן, מכונה לקריאת מחשבות, למשל, תהיה הפרה של הפרטיות שלי. לעומת זאת, לפי התפיסה הפוסט-מודרניסטית, האובייקטים שצפים בדמיוני הם לא בדיוק שלי, אלא שייכים למרחב שממנו הם הוחדרו אליי.

לכן לפי תפיסה זו, החשש הגדול יותר הוא מפני מכונה שמשתילה מחשבות, מראות, זיכרונות, ולא מפני מכונה שקוראת מחשבות. המכונה שקוראת מחשבות, מבצעת אקט הרבה פחות רדיקלי מהמכונה שהחדירה אותן לכתחילה.

בדיוק כמו שאזרחי החברה המערבית חושש מניצול המידע אודותיהם בידי גורמים בעלי אינטרס, שמחדירים אליהם תשוקות ומעשים שהם לא באמת שלהם, כך הם צריכים לתפוס את עצמם ביחס לפורנו. פורנו זמין לכל דורש, זה לא "שוק חופשי", זה שוק שבו שורר ניצול המוני של חולשות אנושיות. התמונה שצצה לי על המסך היא השתלת זיכרון, היא פגיעה בלתי הפיכה בפרטיות שלי. בעקבות המפגש הויזואלי עם התמונה הזו, העולם הפנימי שלי מתחלק ל"לפני" ו"אחרי", ועדיין, אין פוצה ומצפצף.

לא, אבל "ווטסאפ".

הכותבת מלמדת יהדות במסגרות שונות, מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית, ומחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא השנה בהוצאת קורן-מגיד.