דור ההפרטה

נדב שרגאי חוזר להיסטוריה של הציונות הדתית בכנסת ותוהה האם זהו סוף עידן: הפוטנציאל הוא 15-12 מנדטים, אך היא אינה מתנהגת כמגזר

נדב שרגאי , א' בשבט תשפ"א

דור ההפרטה-ערוץ 7
חברי סיעת ימינה בכנסת השבוע
ללא קרדיט צילום

מעט לפני שימלאו לה 120 שנה (בעוד כשנה), עומדת תנועת האם הפוליטית של הציונות הדתית - לראשונה בהיסטוריה שלה - לאבד את הייצוג בכנסת. רק מיעוט בציבור הדתי־לאומי, כך מלמדים הסקרים האחרונים (13.2 אחוזים על פי סקר מעודכן של ד"ר עדו ליברמן), עדיין מגלה עניין במפלגת הבית הקלאסית שלו.

מה שהחל ב־1902 כהסתדרות המזרחי, התאחד כעבור 55 שנה עם "המזרחי", ואחר כך הפך למפד"ל ולבית היהודי, כבר אינו סחורה פוליטית מבוקשת. ספק אם יזכה הפעם לייצוג אפילו כרכיב בתוך מפלגת ימין.

השר רפי פרץ, יו"ר הבית היהודי, שפרש מ"ימינה", חבר לליכוד והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, עשוי להיות "האחרון שמכבה את האור" במפלגה ההיסטורית של המגזר כמפלגה עצמאית. פרץ מותיר אחריו בכנסת רק את אנשי "האיחוד הלאומי־תקומה" בראשות בצלאל סמוטריץ', שהתפצלו השבוע מ'ימינה' ( לא סופי?) ואולי ( קשה להעריך) - הם יחברו למותג הישן והמתכלה של הבית היהודי.

פרופ' אשר כהן, ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, מוותיקי החוקרים של הציונות הדתית והפוליטיקה שלה, יחד עם הסוקר מנחם לזר, מנהל התחום הפוליטי במכון המחקר "פאנלס פוליטיקס" - יפרסמו בקרוב מאמר מדעי משותף. המאמר נשען על עבודת הדוקטורט של לזר, ובו השניים מתארים את מפלגות הציונות הדתית של השנים האחרונות כ"מערכת פוליטית רופפת".

"בשנים 1977-1955", מזכירים כהן ולזר, "כשהמפד"ל היתה עדיין מפלגת מחנה, היא זכתה בקביעות ב־12-10 מנדטים. בתקופת הפיזור הפוליטי (2009-1981), שבה הופיעו מפלגות אחרות שפנו באופן בולט לציבור הדתי־לאומי - מפלגות שהציגו עצמן כחלופה למפד"ל - היא השיגה לכל היותר שישה מושבים".

"היו רק שני חריגים", סייג השבוע פרופ' כהן בשיחה עם "ישראל השבוע", "ב־1996 וב־2006, שנים שבהן הציבור הדתי־לאומי התאחד מחדש גם כמגזר פוליטי, מכיוון שחש מאוים ועם הגב לקיר. מפלגת המגזר זכתה אז בתשעה מנדטים. בפעם הראשונה זה קרה אחרי רצח רבין, ובפעם השנייה אחרי ההתנתקות".

כהן מבהיר כי 12 המנדטים שהשיג הבית היהודי בראשות בנט ב־2013, "כבר שייכים לתקופה אחרת, שבה בנט ושקד הפכו את המפלגה המגזרית למפלגה פתוחה ומגוונת יותר מבחינה דתית. גם ציבור חילוני הצביע אז בעבורה".

הוא מציין כי בקלפיות ב־2013, "יותר משליש מהמצביעים לבנט בבחירות כלל לא היו 'ציונות דתית'. כיום זה מובהק אף יותר: מתוך כ־13 מנדטים שבנט מקבל כרגע בסקרים, רק כרבע הם ציונות דתית. הסקרים כרגע מלמדים שאם סמוטריץ' יפרוש ויתמודד עצמאית, הוא לא יעבור את אחוז החסימה. מבחינה פוליטית, הציבור הדתי־לאומי כבר אינו מתנהג כמגזר. יש לו מגוון חלופות. בעיקר בליכוד ובימינה". במערכות הבחירות הקודמות אף היה מעט ציבור דתי שהצביע כידוע גם לכחול לבן.

יאיר אטינגר, שפרסם לאחרונה את ספרו "פרומים", הגדיר את הדור הדתי־לאומי, זה שמעצב כיום את המערכת הפוליטית הרופפת שכהן ולזר חקרו, כ"דור ההפרטה" של הציונות הדתית. אטינגר מתאר את המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית, אך מתמקד בעיקר בגזרה התודעתית הרחבה שבה מתפזר הציבור הציוני הדתי, "בין שמרנות ובין חדשנות... בין חרד"לים לדתיים ליברלים... בין שמרנות לבין קדמה". הוא מצייר את דור ההפרטה של הציונות הדתית, כמי ש"מתחזק, מתגוון, מקצין, מתמתן, מתפצל, מגזרי, ולא מגזרי" במסגרת "עוד ועוד קבוצות משנה סרוגות"

הפוטנציאל של הציונות הדתית הוא 15-12 מנדטים, אך היא אינה מתנהגת כמגזר. מימין: פרץ, שקד, בנט וסמוטריץ', אשתקד

כהן מציע הסבר רוחב משלים להתרופפות ולהפרטה. הוא חוזר אל התובנה של פרופ' מנחם פרידמן, מגדולי החוקרים של העולם החרדי והדתי, שנפטר לפני כעשרה חודשים: "עד 1977, מפא"י החילונית על גלגוליה השונים, נתפסה על ידי הציבור הדתי־לאומי כאיום וסכנה. הרגע שבו הופיע הליכוד של מנחם בגין - ראש ממשלה מסורתי, שמחזיק כיפה בכיס, שנזהר מלחלל שבת, שאומר שוב ושוב ברוך השם, ושלהבדיל ממפא"י, כבר לא מונע מהציונות הדתית את משרד החינוך - הוא גם הרגע שבו האיום הוסר. זה השלב שבו דתיים־לאומיים רבים מוצאים להם בית חדש בליכוד. רבים מהם שם עד היום".

כהן מעריך את הפוטנציאל האלקטורלי של הציונות הדתית ב־12-15 מנדטים. הוא מציין שההיעלמות שלה כמגזר פוליטי מתרחשת כמעט במקביל להיעלמות של מפלגת העבודה - "שתי תנועות פוליטיות עם עבר מפואר, שקמו בראשית המאה ה־20, ופעם קיימו ביניהן את 'הברית ההיסטורית', ועכשיו זקוקות לרחמי שמיים ולחסדי מפלגות אחרות, כדי לשרוד פוליטית בכנסת".

ואולי הכישלון הפוליטי של הציונות הדתית הוא דווקא הצלחה. בסיפור של הציונות הדתית הרי טמון כבר שנים פרדוקס מובנה: ככל שהיא מיטיבה למלא את ייעודה המוצהר, להתערות בחברה הישראלית ואף להנהיג בצומתי הכרעה מרכזיים של המדינה; ככל שהיא מצליחה לממש את האידיאולוגיה של אחריות משותפת ואנטי־מגזריות במגוון של

תחומי חיים - היא למעשה ממזערת במו ידיה את כוחה

הפוליטי המגזרי.

אי אפשר, כנראה, לחנך את הכיפות הסרוגות לאורך שנים להיטמע ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהעילית הפיקודית, ההנהגתית, האקדמית, הכלכלית, המשפטית והתקשורתית בישראל, ובד בבד לרוץ פוליטית במפלגה מגזרית. לא ניתן כנראה להציג בפני הציבור חזות בדלנית ברמה הפוליטית, ומצד שני, כמעט בכל תחומי החיים להקפיד ולהתנהל באופן לא בדלני. אי אפשר מצד אחד להיות לא מגזריים בכל התחומים, ורק בתחום הפוליטי להישאר מגזריים.

בכנסת היוצאת כיהנו לבד מ־16 חברי הכנסת החרדים וששת הח"כים של ימינה, עוד 10 ח"כים דתיים מהליכוד ושישה מכחול לבן. האם בכנסת ה־24 התמונה תהיה דומה?

בבחירות לכנסת ה־21, לפני פחות משנתיים, חדלו שתי המפלגות שהתחרו על הקול הסרוג להזכיר בשמן את "הציונות הדתית". הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין הבליטו בכך רשמית שהממד הימני ולא הדתי הפך לדומיננטי אצלם, ושבתחום הפרהסיה היהודית של המדינה נטלו את ההובלה המפלגות החרדיות.

גם בתחום הדאגה התקציבית לחינוך הדתי, לישיבות ולאולפנות, אין כבר מונופול למפלגות הציונות הדתית. ח"כים דתיים ומסורתיים ממפלגות רבות הפכו בשנים האחרונות כתובת למוסדות החינוכיים הללו. במציאות שכזאת אין פלא שהפרטת הכוח הפוליטי של הציונות הדתית נמצאת במגמת האצה.

פורסם ב'ישראל השבוע'