"היה לנו קשה, בסוף ניצלנו, קדימה בואו נאכל" כך מסכמים הליצנים את החגים היהודים.
ומה אומר על כך דוד נעים זמירות ישראל? אותו דבר אך בשינוי אחד מאד משמעותי. היה לנו קשה, בסוף ניצלנו, קדימה בואו נגיד תודה לה'. זהו הנושא של ההלל אותו אנו אומרים בר"ח ובחגים, וכן בעוד פרקים רבים בספר תהילים. אך בהלל יש עוד מיקוד מאד חשוב.
ההלל משבח את הקב"ה כמי שיכול להציל, מתאר סיפורי צרות והצלה מהם, קורא לכולנו להודות לה' על כך, ועושה זאת בפועל בפסוקי הודיה רבים. אולם יש עוד חידוש מרכזי בהלל, אין הוא קורא רק להודות לה' הוא גם חוזר ומדגיש את המקום בו צריך לעשות זאת!
שני חלקים יש בהלל, שניהם פותחים בקריאה "הללו את ה'.... החלק הראשון (מפרק קי"ג) פותח בקריאה "הללו עבדי ה'..." והשני (מפרק קי"ז) בקריאה "הללו את ה' כל גויים...." בשני החלקים ישנו שבח לקב"ה כמציל, כמי שמתוך הצרה מביא גאולה וגדולה "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".
"מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". בשני החלקים קריאה ובקשה לה' שימשיך להושיע את ישראל. בשני החלקים הרבה פסוקי הודאה. ושני החלקים מסתיימים באמירה ברורה היכן צריך לעשות זאת. בחלק הראשון "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים..." ובחלק השני "ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'"
כשנאמר את ההלל בשמחה ובהודיה במנייני הרחוב ביום חמישי הקרוב, כאשר רק מי שגר בקילומטר הצמוד להר הבית יכול לעלות. חשוב שנזכור שהמקום הנכון לומר את ההלל הוא "בחצרות בית ה'!!!!
אכן זכינו בדור הזה, שאין צורך רק לקוות, אפשר ממש בפועל!. אומנם לא בבית ה' אומנם עדיין לא "ברכנוכם מבית ה' " עדיין לא "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". אבל אפשר לטבול ולעלות בטהרה הנדרשת לחצרות בית ה'. ולומר שם בציבור את הלל. עדיין בלי טלית ותפילין. עדיין לא בשירה וריקוד. אבל אפשר ממש לעמוד ולומר את ההלל.
כדי שנזכור את גודל הנס ותהליך הגאולה, חשוב שנזכור לספר את סיפור הגאולה:
"מן המיצר קראתי יה" כך חש כל מי שעלה להר הבית כיהודי מאמין לפני עשרים שנה. עלייה של בודדים, ללכת יהודי אחד מוקף בשוטרים ואנשי ווקף. כאשר הדבר היחיד שיכולת לעשות זה ללכת. והלב בכה "סבוני גם סבבוני.... סבוני כדבורים..." אחר כך במשך שלוש שנים בימי מלחמת אוסלו, הר הבית נסגר לגמרי. ופתאום "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעיננו" נפתחו שערי צדק, ושוב זכינו ל"אבוא בם, אודה יה" והפעם בגדולה, בקבוצות שהולכות וגדלות מיום ליום.
בהמשך עוד ועוד רבנים מצטרפים לקריאה לעלות. התודעה הולכת ומשתנה. הר הבית אינו מקום שכוח ונזנח אלא בלב הדיון בקרב הציונות הדתית. כן, גם בזכות המתנגדים לעלייה, כי עצם הדיון יוצר תודעה. כי הדיון מחזיר את ההבנה, שאי אפשר להסתפק בהתיישבות, גאולה זה מקדש וקודשיו! אפשר להתווכח מתי הזמן להמשיך והיגאל, אבל אסור חלילה שנשכח את התביעה להשיב כוהנים לעבודתם!
הדרך עוד ארוכה מאד, צעדנו בה רק את הצעד הראשון, והיא כוללת מסע בירור רוחני ואמוני. שינוי תודעה בכל עם ישראל, ולימוד מקיף ועמוק של כל ההלכות. אך ההתחלה מרגשת בפני עצמה. זכינו לראות תחילת גאולה. ישיבות רבות עולות בצורה מסודרת, ספרים רבים נכתבים, הדרכות, פרסומים. והעיקר העלייה עצמה הפכה להיות מאורע מרגש ומכובד ביותר. עם משטרה שמאירה פנים. עם מדריכים אנשי תורה שמלווים כל עליה, עם לימוד תורה ותפילה בתוך הר בית ה'. עם כניסה מכבדת המאפשרת התארגנות בנחת לקראת העלייה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו".
כשנאמר את ההלל ביום חמישי. א' ר"ח שבט, נזכור שלחובה להודות לה' מצטרפת התביעה להודות לו דווקא בחצרות בית ה'! וההודאה צריכה להיות גם על התהליך הנפלא של חזרת עם ישראל להיות נוכח משמעותי בהר הבית "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"