יש אנשים קשי לב, זה לא חדש לנו. בפרשה אנחנו פוגשים את פרעה, שעליו נאמר בפירוש שה' הקשה את ליבו, אבל מספיק לנו להסתכל בעולם מסביבנו כדי לראות אנשים שהלב שלהם קשה באופן טבעי. ולפעמים, לפעמים מספיק לנו להסתכל פנימה, אל תוך עצמנו, כדי למצוא לב שכזה.
הדימוי הזה של אנשים, או של עצמי, עם לב קשה חוזר שוב ושוב בשירים ובשפה, כשבדרך כלל הוא מוקבל לשני חומרים – אבן וקרח. השני בדרך כלל שמור יותר לשירים שמדברים על אהבה, כנראה בגלל המשמעות הנוספת שלו – הוא לא רק קשה, הוא גם קר.
לפני חמישים ושלוש שנה, ממש בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כתב המשורר יוסי גמזו את השיר 'הכותל'. אחת השורות הידועות מתוך השיר, ובכללי אחת השורות הידועות בזמר העברי, הייתה "יש אנשים עם לב של אבן, ויש אבנים עם לב אדם". השורה הזו מבוססת על שורה אחרת, שכתב הרב צבי יהודה בשנת תרצ"ז: "יש לבבות ויש לבבות. יש ליבות אדם ויש ליבות אבנים. ויש אבנים ויש אבנים. יש אבני דומה ויש אבנים לבבות":
בתקופה האחרונה, הדימוי הזה של לב אבן נלקח יותר אל המקום העצמי, של התבוננות פנימה. הנה למשל שני שירים מהעשור האחרון, אחד של שולי רנד ואחד של עקיבא, בו הזמר (והכותב במקרה הזה) מסתכל פנימה אל תוך עצמו, ומדבר על הלב שלו. אם זה בתפילה שאותו הלב לא יהפוך ללב של אבן, כמו ששר עקיבא:
ואם זה במעין 'נאום ניצחון' כמו הפזמון של שולי רנד, שבבתי השיר מבכה את גורלו של האדם, אך בפזמון מבשר לנו על בת הצחוק ששמע ובשרה לו ש"עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, גם לב האבן ימס":
וכמובן, שירים עם דימוי ללב קרח לא חסר, הנה אחד שאני מחבב ויצא בדיוק לפני שלושים שנה. גידי גוב, 'למה ליבך כמו קרח' מהאלבום 'אין עוד יום':
שבת שלום.