ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: באדיבות המצולם

1.

לפני מספר שבועות פגשתי מכר וותיק. "אני עוקב אחריך בזמן האחרון", הוא סיפר לי. "אבל לא הבנתי איפה אתה ממוקם. אתה ביביסט? אתה בנטיסט? מה אתה?", הוא שאל ואני די הופתעתי. אחרי שהבין שלא בדיוק הבנתי את שאלתו, הוא הסביר.

"אני קורא את הטורים שלך ורואה איך בדרך כלל אתה מפרגן לנתניהו. אתה מחזק אותו בטורים שלך בתחום המשפטי, אתה תומך בו על המהלכים המדיניים בשנה האחרונה. אבל לפעמים אתה גם מבקר אותו, שהוא לא מספיק אקטיבי למען הימין. והאמת שגם לאחרונה בתקופת משבר הקורונה פרגנת לבנט על ההתנהלות שלו".

וזה כל הסיפור של מה שקורה בישראל בשנים האחרונות. החלוקה הישנה של שמאל וימין קרסה, למול שאלה אחת ויחידה: כן ביבי - לא ביבי. רק שהדבר המדהים הוא שבזמן שכל המפלגות מתעסקות רק בשאלה של כן/לא ביבי, יש מנהיג אחד שלא מתעסק בזה, אלא בדברים אחרים לגמרי.

בשנתיים האחרונות, בעוד כל המפלגות המתנגדות לנתניהו מתכתשות בינן לבין עצמן וגוש רק-לא-ביבי הולך ומקצין בשנאתו למנהיג הימין, נתניהו עצמו התעסק בכלל בדברים אחרים. הוא עבד על פרויקט הריבונות, קידם הסכמים בינלאומיים שעיצבו מחדש את יחסינו עם העולם הערבי וקיבע את המעמד של ישראל בעולם. בין לבין הוא גם הוריד מהפרק את חלום המדינה הפלסטינית והציל את ישראל מהקורונה בזכות קשריו עם מנכ"ל פייזר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שככל שנתניהו מקדם יותר את ישראל, כך מתנגדיו שונאים אותו יותר. כמו צ'רצ'יל של אחרי מלחמת העולם השניה, שניצח את הנאצים אבל הפסיד את השלטון בבית, כך נתניהו מנצח על המאבק בציר הרשע של איראן-סוריה-חיזבללה, אבל בבית הוא משלם מחירים כבדים.

2.

במערכת הבחירות הנוכחית מתנגדי נתניהו מנסים לייצר ציר חדש. הם הרחיבו את מפלגת רק-לא-ביבי אל תוך תחומי מחנה הימין, כששוב הם משתמשים בסיסמאות של אחדות העם, כדי להעלות לשלטון את מי שמאז ומתמיד פעלו לפורר את העם, להסית ולפלג.

לכן השאלה המרכזית שעומדת למבחן הציבור היא לא האם אנחנו אוהבים את כל המהלכים של בנימין נתניהו. אלא האם נתניהו הוא מנהיג הימין והימין הוא נתניהו. כי מי שגורס, כמוני, שנתניהו נרדף רק בגלל היותו ראש מחנה הימין, מבין שהיום המשוואה הזו מהודקת היטב. יש רק מנהיג אחד שמזוהה עם המחנה הלאומי, לטוב ולמוטב.

הזיכרון המעצב של הימין הישראלי יישאר תמיד המאבק באוסלו. ואז בשפל הכי גדול שהיה לימין, אחרי התבוסה הצורבת של 1992, כשהתחושה של רבים במחנה הלאומי הייתה שאיבדנו את המדינה ולעולם לא נשוב לשלטון, הפציע בנימין נתניהו. הוא הרים את קרנו של הימין וגם שילם על כך מחירים אישיים כבדים. הוא הגיע עם משנה סדורה והתייצב מול מנהיגות השמאל שנראתה אז בלתי מנוצחת. ועל זה השמאל לא מוכן לסלוח לו עד היום.

3.

מאז כבר מעל חצי יובל נתניהו מוביל את הספינה. גם כשעשה מהלכים שגויים ומנגודים לערכי הימין, כמו כיבוד הסכמי אוסלו והסכמי וואי, או ההצבעות על ההתנתקות, הוא לא הפנה עורף למחנה הימין ומעולם לא זנח את יהודה ושומרון. איתו תמיד הוויכוח היה על הטקטיקה ולא על האסטרטגיה. בתמונה הרחבה נתניהו נשאר תמיד מנהיג מחנה הימין וחתר לחיזוקו.

לכן השאלה כן/לא ביבי היא שאלה של זהות. האם אנחנו מזוהים עם מחנה הימין, או שבגלל הביקורת שיש לנו על נתניהו אנחנו מוכנים להיות בצד של מי שמנסים להפיל את מנהיג המחנה. או כמו שאמרתי לידידים לא פעם: גם אם בשבילכם נתניהו לא מספיק ימני ואינו מנהיג הימין - בשבילם מנהיג הימין וזה מספיק.