העבירו לי באחת מקבוצות הווצאפ ראיון עם ד"ר נעם חדד על מחקר שערך בדבר היחס של בני הציונות הדתית לתורה לעומת יחסם למדינה.
כותרת המאמר היתה "המדינה חשובה בציונות הדתית יותר מהדת" בעקבות המאמר התפתח שיח על מסקנת הכותב. יש שרצו לטעון שאצל הזרם התורני בציבור הדתי לאומי, אין בלבול והתורה מעל הכל. אולם לצערי, נאלצתי להסכים עם כותב המחקר (שהתייחס בדבריו גם לציבור התורני) "כל ימי גדלתי בין החכמים", במיטב ישובי הציבור ובמיטב מוסדות לימודיו התורניים. שוב ושוב ראיתי איך ערכים של " להיות חלק ולתת תרומה למען הכלל והמדינה" גרמו לחברי לוותר על הלכות מפורשות בדיני שבת, כשרות, צניעות ועוד.
זכור לי שלאחר שסיימתי טירונות (במסלול חרדי בימים שעוד הכניסו יותר חרדלניקים למסלול) פגשתי חבר ילדות שסיים גם הוא טירונות במסגרת "הסדר מרכז", לתדהמתי גיליתי שבעוד אני נהנתי משירות מגדרי, אוכל גלאט כשר ובזמני תפילה כהלכתם, חברי קיבל מפקדת, מדסניקית עם מכנס צמוד, ונאלץ לריב על לקבל " נוהל שבת", אוכל מהודר ותפילות. כששאלתיו מה עשה, התחיל לספר לי איך מצא פיתרונות וכופף את ההלכה כשהוא משפיל מבטו או מקיים את מצוותיו בשעות לא שעות ובדחק הלכתי גדול. חברי ואני לא גדלנו בחממה מנותקת.
הציבור הציוני תורני (המכונה חרד"ל) בטוח שהוא מצליח לשלב תורה עם דרך ארץ בצורה המושלמת. אבל לא היא, אחוזי החילון גם בזרם הזה של הציונות הדתית מוכיח כאלף עדים שהמצב רחוק מלהיות מושלם. בניו "מצביעים ברגלים" (ובכיפה שעל ראשם) וזועק שמשהו חסר.
הציבור שרוצה לשלב תורה ועבודה ולקדש את מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם, מוצא עצמו שוב ושוב נשאר עם הכיסא ביד אך ללא משענת ואף ללא רגליים... לא הנוער אשם בדבר, מה השדר שאנו כציבור מעבירים להם? ההורים והישובים התורניים מתפארים בלובשי המדים ובדרגותיהם ונותנים להם להדליק משואות ביום העצמאות, ולבחור הישיבה "הנאבעך" עם החולצה המכופתרת והציצית המתבדרת ברוח אפילו לא שמרו מקום בקהל.
קהילות שהחליטו לשנות את התפילה לשלום המדינה על מנת לחזק את ידי החלוצים המיישבים את ארצינו, הוסיפו לנוסח התפילה את המתנחלים אבל לא את לומדי התורה. ואלו דוגמאות עדינות... אם זה המצב אצל הזרם התורני של הציונות הדתית, מה לנו כי נלין על האגפים הפחות תורניים שכתר התורה לא דגלם המרכזי.
השתתפתי לפני שנים רבות בהלוויתו של הרב שך זצ"ל. לא הבנתי כמעט אף מילה מההספדים מכיוון שהיו באידיש. אולם מילה אחת שחזרה על עצמה הבנתי טוב טוב: "תויירה, תויירה, תויירה".
ביום שנשים את כתר התורה ביתר שאת בראש דגלנו, נזכה בעז"ה לתורת ישראל, עם עם ישראל בארץ ישראל (בסדר הזה דווקא).
הרב שאול עבדיאל משמש כר"מ בישיבה התיכונית האזורית בגב ההר וחבר באיגוד רבני קהילות