יהורם גאון: למה לא לומדים לקח?

הזמר יהורם גאון על בג"ץ החמץ: "כמה נפלאה הייתה הפרהסיה היהודית אם כל כולה הייתה נועם רצוף בוויתורי הבנה ללא צו של הבג"ץ".

ערוץ 7 , ד' בשבט תשפ"א | עודכן: 21:49

יהורם גאון: למה לא לומדים לקח?-ערוץ 7
יהורם גאון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חתן פרס ישראל, הזמר והיוצר יהורם גאון, התייחס בתוכניתו בגלי צה''ל למחלוקת סביב בג''ץ החמץ וההחלטה של השופטים לאסור על בתי החולים למנוע הכנסת חמץ בפסח.

דבריו המלאים של יהורם גאון כפי שפורסמו בדף הפייסבוק שלו:

גדלתי בְבית שראה במצוות הדת, סמלים של תרבות יהודית, מעולם לא ראינו במצוות נטל אלא אוצר בלום.

היה לי אב שראה בפסח סמל כלל עולמי לחרות האדם, שראה בשבת נכס סוציאלי חברתי בן אלפי שנים, שראה בכיפור יום של חשבון נפש לאדם ובמנהגים השונים והרבים אושיות תרבות ומסד רוחני לָנפש.

לכל חג הגענו בהכנעה לא מן המקום של המצווה והלחץ והיראה והפחד, אלא ממקום של קודש אפוף נועם ויופי, כשסמליו מבטאים כל אחד במועדו נכס אנושי מוסרי ותרבותי אחר.

לדאבון לב יש בחלק מעימנו רצון להפריט את כל אלה, לעשותם פולקלור אוניברסלי בלתי מחייב. כי הם רואים בהם, שוני ומצווה וכפיה דתית שעה שאם מבינים אותם נכון, מבינים שהם אור גדול ולא חשיכה.

תראו איך נראֶה כל היופי הזה כשהוא מאולץ כחוק מדינה שעולה לבג"ץ והוא נכפֶה בצו מדינה ולא בצו הלב, ואז אנחנו קוראים שבקשת הרבנות הראשית לקיים דיון נוסף בעניין החמץ בבתי החולים, נדחה בידי בית המשפט ו"הפורום החילוני" מכריז שזה "יום חג לָציבור החילוני במדינת ישראל".

מצד אחד אומרים: "לא יעלה על הדעת כי במדינה יהודית, בתי חולים יחויבו להכניס לתחומם חמץ בפסח. ומן הצד השני ממשלה שפויה לא אומרת לאזרחיה מה מותר ומה אסור להם לאכול". ורעיון החרות, שהוא עיקרו של החג, נשכח ומתגולל בין פרורי לחם שבין מחייבים לשוללים.

ואני שואל בכנות, מי צריך את זה? ולמי זה טוב? אתם יודעים מה יקרה אם מחר יבקשו לחוקק חוק המאלץ יהודי למול את בנו, וזה יגיע לבג"ץ שיחליט שאי אפשר כמובן לאלץ הורים לפצוע את בנם שלא יודע עדיין מה מעוללים לו וכו', שוב יהיו מהומות והמון אבות צעירים יאמרו שרק בגלל שזה בא מכוחו של חוק לא ימולו את בנם.

והיום בלי חוק תשעים וחמישה אחוז מבני הארץ מלים את בנם, בלי רעש וצפצופים, למה לא לומדים מזה לקח? אני בהחלט הייתי מאושר אם השבת הייתה שבת והפסח היה כולו מצה, וכיפור לא היה החג של האופניים אבל אני לא לבד, ואם אני רוצה פרהסיה יהודית על מנהגיה אני משוכנע שהיא תבוא רק מן המקום של הוויתור ההדדי, בו נכבד את אלה שלא חושבים כמונו.

בן דוד של אבי היה הרב הראשי של הקהילה הפורטוגזית באנגליה, הרב ד"ר שלמה גאון. פעם הגעתי ללונדון להופעה וצילצלתי אליו, והוא בשמחה גדולה הזמין אותי לְשָבת לצהרים, ועניתי לו "בשמחה", אבל "כבוד הרב אמרתי לו", והוא היסה אותי באומרו "אני יודע מה אתה רוצה לומר, אבל אני משתוקק לראותך וזה הכי חשוב לי!"

כשהגעתי אליו זה היה מפגש מרהיב, משובב נפש, אוהב ומחבק מאין כמוהו. עכשיו אני חושב, מה היה קורה אם הוא היה אומר לי "תראה אם זה כרוך בעבירה אני מעדיף שלא תבוא בכלל", או אם הוא היה אומר לי "הייתי שמח אם היית מכבד אותי ובא אלי ברגל" ואחרי כמה עשרות קילומטר שהייתי הולך אליו ומגיע בערב רטוב ולאה ובלי אוויר, מה הייתי חושב עליו אז…יותר נכון מה הייתי חושב אז על השבת שכפתה עלי סבל שכזה.

זה כל הסיפור כולו, לא ללחוץ, לא לבקש דברים מקוממים, לא לכפות, לא בג"ץ, שאז הכל נראֶה אחרת, כמה מהומות חסרות טעם היו נחסכות מעימנו. וכמה נפלאה הייתה הפרהסיה היהודית אם כל כולה הייתה נועם רצוף בוויתורי הבנה ללא צו של הבג"ץ.