על הדרה וחיסון – איך להחדיר מסר שולי לשיח הציבורי

מתנגדי החיסון מצהירים "אם היית מקשיב, אולי היית משנה את דעתך" ו"אתה צר אופק" ואני סבור שרמה מסוימת של צרות אופק היא בעלת ערך

ד"ר משה לייבלר , ו' בשבט תשפ"א

על הדרה וחיסון – איך להחדיר מסר שולי לשיח הציבורי-ערוץ 7
ד"ר משה לייבלר
צילום: באדיבות המצולם

היום, בתקופת קורונה, כל מיני אנשים, חברים או מכרים, שולחים לי כתבות בעד או נגד החיסון. שני הצדדים של הויכוח מחזיקים בעמדות נוקשות. אף צד לא רוצה באמת להקשיב לצד שכנגד.

אולם, הצד שמחזיק בדעות נגד החיסון מפוצץ אותי במאמרים ובהצהרות של "אם רק היית מקשיב לצד השני, אולי היית משנה את דעתך" ו"אתה צר אופק בדיעותיך"

ואני סבור שרמה מסוימת של צרות אופק היא בעלת ערך רב.

בואו ניקח את הסוגיה של מדינה פלסטינאית, כדוגמא. הרעיון היה מחוץ לשיח הציבורי הישראלי עד 1993. וגם לאחר מכן, הרעיון היה לגמרי מוחרם . אפילו שמעון פרס בשנת 1994 הצהיר: "לא תהיה מדינה פלסטינאית!!" עמדה זו החזיקה מעמד בפוליטיקה הישראלית במשך כ-10 שנים. עד 1993, אף אחד לא העניק לגיטימציה לאש"ף, חוץ מן השמאל הקיצוני. השמאל ה"שפוי" אולי לא היו מצדדים בירי לתוך המון ערבי מתפרע כדי להרגיע אותם, אבל הם לא הכירו באש"ף ולא הפכו את הארגון לחוקי. 

עד 1993. פתאום, היינו אמורים "להכיר את הצד השני, לא להיות צרי-אופק". זכורני שפעם עברתי במחסום צבאי, והחייל אמר לי לפתוח את הבגאז' של הרכב; תוך כדי כך הוא הסביר שצריכים לבדוק יהודים כמו שבודקים פלסטינאים.

למה אני מביא סוגיה זו? כי ברור שכאשר יש עמדה שאנו מחזיקים כחברה בקונצנזוס , ישנם רעיונות שהיו יכולים לעלות לשיח הציבורי, אבל אנו לא מעלים אותם, הם מחשבות ורעיונות מודרים, בדיוק בגלל שהם חותרים תחת האושיות של החברה איך שאני מכירים את החברה, ואנו לא רוצים להפיץ רעיונות כאלה, אלא בתור "הכר את אויבך". הכר אותו, אולי תבין את ההיגיון הפנימי שלו, אבל אל תעניק לו הכרה ואל תקדם את הרעיונות המודרים שלו בשם "הוגנות" או "הצד השני" או "שוויון".

אם כן, ה"פתיחות" לדעות שונות של תומכי אוסלו, ושל אלה שהעניקו לגיטימציה לרעיון של המדינה הפלסטינאית, היתה באמת אג'נדה לחתור מתחת לחברה הישראלית כפי שהיכרנו אותה, לפחות עד לתחילת המאה ה-21.

להפוך דעות מודרות ללגיטימיות הוא בעצמו לגיטימי, כל עוד שהדעות האלו לא מאיימות על האושיות של החברה. ואז, דעות אלה הן "יצירתיות". שאם לא, ההפיכה הזו היא דרך (סמויה) לדחוף אג'נדה לתודעת הציבור.

ובחזרה למתנגדים לחיסון נגד הקורונה (או לחיסונים בכלל). הנחת יסוד בחברה המערבית מאז שג'נר המציא חיסון נגד אבעבועות שחורות, ומאז פסטר, היא שהחיסונים הם הפתרון למחלות נוראיות. באופן אישי, אני זוכר את הפוליו כמחלה איומה , וילדה אחת בכיתתי בבית ספר היסודי צלעה במשך כל חייה בגלל הפוליו. מי זוכר את האסכרה? מישהו זוכר אבעבועות רוח??  אלו מחלות שנכחדו בגלל החיסונים !! החיסונים שניתנו לי אפשרו לי להגיע לבגרות, לעומת במשפחת הסבא שלי, משפחה של 24 ילדים שרק מחציתם הגיעו לפרקם. הדודה של אשתי אף נפטרה לפני מאה שנים בגיל 10 מאסכרה (diphtheria).

אז איך עובדים החיסונים? כל חיסון יש לו רמת הגנה. זה אמור להיות הגנה של 100%, כלומר, אם החיסון נתפס בבן אדם, הוא אמור להיות מאה אחוז מוגן. אולם החיסון יעיל על פחות ממאה אחוזים של האוכלוסייה. לדוגמא, אם החיסון לחצבת הוא יעיל ברמת 98%, עדיין 2% מן האוכלוסייה תהיה פגיעה למחלה. הפגיעות (חוסר חסינות) שלהם תהיה ברמת 100%. אז למה לחסן?  כי אם כולם – כלומר כולם מתחסנים – אז הסיכוי ש2%  מן האוכלוסייה תבוא במגע אם 2% מן האוכלוסייה היא 0.04% , ואפילו אם 2% מן האוכלוסייה שלא חוסנו ביעילות הפכו למודבקים, ההתפרצות של חצבת תהיה מקומית, מוגבלת, ברת שליטה. לא אפידמית.

אנו נמצאים בעיצומו של פנדמיה של קורונה, ואילו כולנו היינו מחוסנים, היעילות של החיסון מוערכת ב-95%. (פייזר תאסוף נתונים על האוכלוסייה הישראלית, ואנו נהיה מודל כדי להחליט מהי היעילות היותר מדויקת של החיסון). ולכן, אם כולנו נתחסן, כחברה, הסיכוי להתפרצות מחדש תהיה רק 0.25%. אולם, אם חלקים גדולים של הציבור לא יתחסנו, נראה התפרצויות מדי פעם של הווירוס. 

מה שמביא אותי לנקודה חשובה. למרות שאולי טוב "להכיר" את הצד השני, ייתכן שייגרם נזק משמעותי לחברה אם ניקח את "הצד השני" ברצינות. למשל, אם 30% מן הציבור לא תתחסן, יש 12.25% סיכוי שמישהו יוכל לחלות בקורונה אם הוא או היא תבוא במגע קרוב עם מישהו שחלה במחלה. האם אנו רוצים לעודד את האפשרות הזו?

הרעיון של "תכיר את הצד השני" יכול לגרום המון נזק. לדעתי, ראוי להדיר את "הצד השני", לא להפיץ אותו בתקשורת או בדוא"לים ומסרונים. צרות אופק בעניין זה רק תועיל לחברה, ואני, בכל אופן, מאמין שהפצת "הצד השני" , כאילו היה תופעה של "פתיחות"  הוא רעיון רע, ויש להימנע ממנה בכל מחיר. 

לא  כל הדרה רעה. 

 

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי מומחה