לקראת הבחירות הקרבות, שוב עולה הדיון האמיתי והחשוב, האם הציונות הדתית צריכה מפלגה משלה, כלומר מפלגה שבמוצהר רואה את עצמה מחויבת לערכים וגם לצרכים הייחודיים של הציונות הדתית.
יש לציונות הדתית מכנה משותף עם ציבורים אחרים, עם הציבור הימני הכללי, עם הציבור החרדי ואפילו במעט עם הציבור השמאלי הכללי. מכנה משותף זה, יכול וצריך להביא לשיתופי פעולה חשובים. אך השאלה היא, האם ניתן להסתפק בתחומים אלו בלבד, ולהזניח את כל הערכים והצרכים, שבהם אין לנו בינתיים מכנה משותף עם אף ציבור אחר.
יש כאלו שאינם רואים פער גדול מידי בין הציונות הדתית ובין הציבור הימני הכללי, ועל כן לא רואים שום הצדקה לקיומה של מפלגה מגזרית מובהקת. הללו מעדיפים מפלגה ימנית כללית המשותפת לחילונים ודתיים, על בסיס המכנה הימני-מסורתי המשותף.
יתירה מזו, יש הרואים במפלגה מגזרית שלכאורה עניינה לדאוג לציבור מסוים ולא לכלל המדינה והעם - קטנות דעת ואנוכיות. אנשים אלו יוצרים רושם שמפלגה מגזרית היא דבר שלילי, קטנוני ואפילו אנוכי, וגורמים לאי נעימות אצל אלו שתומכים ברעיון זה.
על כן צריך לעשות סדר בשאלה, למה צריך מפלגה מגזרית.
לכל קבוצה בעם ישראל, יש תפקיד חשוב מאד. לכל קבוצה יש אופי משלה, צורת מחשבה, סדרי עדיפויות ערכיים ונטיות נפשיות שונות. השוני מביא ברכה לכלל, משום שכך אנשים רבים דואגים לדברים רבים.
אין ספק שלציונות הדתית יש עולם ערכים מיוחד שמכיל ערכים שונים שאינם נמצאים במקומות אחרים. בראש ובראשונה תורה כללית, כלומר תורה שאינה מדריכה רק את היחיד בחייו, אלא תורת מדינה, תורה גואלת. דבר זה מתבטא ביחס הרוחני והערכי לישוב א"י (ארץ הנבואה ולא מקלט בטוח), ליחסי דת ומדינה (לקדש את חיי הכלל), להבנת תהליכים שהדור עובר, ולהצבת מטרות ושאיפות ביחס לעתידה ותפקידה של המדינה.
עולם ערכים זה כולל גם 'סור מרע' - למחות ולהתנגד לתופעות רעות ומקולקלות שיש בחברה הישראלית, שלחלקם רק הציונות הדתית יכולה להתנגד בגלל עולמה הרוחני הייחודי. למחות על הפגיעה בלאומיות ובזהות היהודית, במשפחתיות, בזהות המגדרית, ובתחומי תרבות רדודים מוסרית. למחות ע"מ לתקן.
הכנסת אינה בית מדרש. עולם הערכים אינו נלמד או מתברר במסדרונות הכנסת, אלא במסדרונות בתי המדרש. בכל זאת, לפוליטיקה יש תפקיד חשוב ביותר.
ראשית, אם אין קמח אין תורה. מנגנונים ציבוריים גדולים, כמו מוסדות חינוך שונים, תנועות נער, מפעלים מעשיים, ואפילו פרויקטים לעיצוב תרבות ותקשורת – עולים הרבה כסף וחייבים תמיכה ממשלתית. האידאולוגיה החשובה כ"כ של הציונות הדתית מיושמת ע"י מנגנונים שעולים הרבה כסף.
שנית, מערכת החוקים במדינה היא אחת הדרכים המרכזיות לעצב את דמותה של המדינה. מי שיש לו חזון ביחס לאופייה של המדינה – כדאי מאד שיהיו לו אצבעות בכנסת כדי לממש זאת. אפשר להשפיע על אנשים דרך חוגי בית, או בשיחות רחוב. אבל בשביל להשפיע על מדינה שלימה – צריך כח פוליטי.
אם לציונות הדתית לא תהיה מפלגה משלה, מפלגה שנאמנת - עד כמה שניתן - לערכים שלה, גם כאשר הם לא פופולאריים, או מוסכמים על אחרים – היא פשוט לא תהיה רלוונטית.
כל ציבור בארץ הוא "מגזרי", וזה לגיטימי. לחילונים יש מנגנונים שלמים שבהם הם דואגים לערכים ולצרכים "שלהם". הרבה ממערכות המדינה בנויות מלכתחילה כדי לשרת את הציבור החילוני לפי תפיסת עולמו.
מערכת החינוך הממלכתית בנויה לפי התפיסה החילונית, ומתוקצבת לפי הצרכים שלהם (הרי סתם "ממלכתי" הכוונה לחילוני, ואילו הציבור הדתי והחרדי צריכים החרגות תוכן, וכן לשלם בעצמם על החינוך המותאם להם).
התרבות הממומנת ע"י המדינה, כמעט כולה חילונית – כלי התקשורת, תיאטראות, קרנות קולנוע ומוזיקה ועוד. מערכת המשפט במדינה – בעלת אופי חילוני מובהק, הנאמנת לערכים החילונים ושומרת עליהם. הציבור החרדי במקביל, הקים גם הוא מנגנונים הדואגים לצרכים הייחודיים לו. גם לציונות הדתית יש זכות לקבל אמצעים גשמיים כדי לשמור על האופי הייחודי שלה ולפתח את עולמה הרוחני והאידיאולוגי. אין מה להתבייש בזה.
ועדיין יש לשאול, האם אין כאן אנכיות? התשובה היא שלא. ראשית, אנחנו אזרחים שווי זכויות במדינה, וגם לנו מגיע לקבל את אותם דברים שאחרים מקבלים. שנית, וזו התשובה העיקרית שלי לעניין – עולם הערכים שלנו הוא דאגה לתורה, למדינה, לארץ ישראל ולעם ישראל.
האם תקצוב למכינה קדם צבאית דתית הוא אינטרס אישי? האם קידום פרויקטים של יהדות לעם ישראל הוא אנוכיות? האם תקצוב עבור התיישבות ברחבי ארץ ישראל הוא קטנות? האם קידום מוזיקה וקולנוע ערכיים הוא אגואיסטיות? האם דאגה לבנות שירות לאומי היא דאגה לאנ"ש? האם חיזוק יהדותה של המדינה ע"י חוקים ותקנות היא צמצום? ממש לא. התמסרות לעניין גאולתן של ישראל, ולרוממות הרוח באומה – הוא הדבר הכי חשוב שאפשר לתת היום לעם ישראל ולמדינת ישראל. ואת זה הציונות הדתית יכולה וחייבת לעשות.
דוקא "המגזריות" – תביא ברכה רבה לאומה כולה, ואילו טשטוש הייחודיות שלנו – תביא הפסד גדול מאד לנו ולכל עם ישראל.
לסיכום, מבלי קשר למועמדים כאלו ואחרים, אנחנו חייבים מפלגה ונציגי ציבור שנושאים בגאון את עולם התורה והערכים הייחודים לנו, ומנסים ליישם אותו במרחב הלאומי. ללא גמגום, וללא התנצלות ("מפסיקים להתנצל" זוכרים?).
תמיד היו אנשים ונשים מהציונות הדתית בפוליטיקה, שהעדיפו באופן אישי להתמסר לעניינים אחרים במדינה, שאינם ייחודיים דווקא לציונות הדתית, כגון: בטחון, כלכלה, בריאות ועוד. זה טוב מאד, אבל מקומם של אלו במפלגות הכלליות. אסור שהדאגה לעניינים הכללים תבטל את הייחודיות שלנו כציבור. זה יפגע בנו וזה יפגע בעם ישראל.
הרב איתן קופמן, מרבני דרך אמונה