בקומה החמישית בבניין עיריית ירושלים ממוקמת לשכתה של סגנית ראש העיר ומאתמול גם יו"ר הבית היהודי, חגית משה. מחלון משרדה נשקף הר הבית. תמונת רחבת הכותל המלאה במתפללים מבטאים בדיוק את דרכה, את אמונתה.
לפני שבוע וחצי ביקרתי שם. הטלפונים הפונים לעזרה מתושבי העיר לא הפסיקו לצלצל. משה היתה שקועה ראשה ורובה בעשיה למענם. ימים אחדים קודם לכן היא הכריזה לראשונה על התמודדותה. באותה נקודת זמן אפילו היא לא האמינה שתצליח לשדד מערכות וליטול את ההנהגה. כך היא, כך משפחתה, כך הצוות הקרוב אליה.
רק לקראת הישורת האחרונה, במהלך היממות האחרונות, רוח האופטימיות החלה לפעם בקרבה. חגית משה יצאה למסע הכיבוש.
בביתה ברמות בירושלים הוקם חמ"ל שלא הפסיק לנוע עד לרגע הניצחון. כולם התגייסו לעבודה סביב השעון. משפחתה הקרובה של משה, יועצי תקשורת מנוסים בראשם רועי וולף, יועץ התקשורת לשעבר של חברי הכנסת אריה אלדד וניסן סלומינסקי, ואיש האסטרטגיה ברל'ה קרומבי.
וכמובן מנוע הטורבו שרשם על שמו את הניצחון, אלוף משנה במילואים וחבר הכנסת לשעבר מוטי יוגב. הוא אגב היה היחיד שמהרגע הראשון האמין בניצחונה. יצר הנקמה בנפתלי בנט שפיעם בו והכרת השטח מבית יצרו יחד תמהיל של ניצחון.
וולף ייבא מפיקוד העורף בו הוא משרת במילואים את תוכנית ה'רמזור'. הצבע האדום – כ-120 איש המזוהים באופן מוחלט עם ניר אורבך. שם לא בוצעה פעילות. הצבע הירוק – כ-300 איש המזוהים כאנשיה של משה – בקרבם בוצעה עבודת שימור.
מרכז הפעילות הוקדש לאנשי 'הצבע הצהוב' – כ-600 איש הנחשבים לקולות המתנדנדים. המתלבטים. אלו שעדיין נקרעים בין הישן לחדש, בין ניחוח העבר והשורשי לחלומות העתיד של הקולות החדשים. הם היו חוד החנית של הפעילות הסיזיפית.
לאורך הימים האחרונים הוגשו בקשות לראיונות על ידי כלי התקשורת. וולף וקרומבי סיננו אותם בזה אחר זה. הם ידעו לאן זה הולך: כן ביבי, לא ביבי. הכוורת בבלפור, סיפורי הנקמה בנפתלי בנט. עבורם מדובר היה בבזבוז מיותר של תחמושת וזמן. לא שם נמצא הניצחון. בזמן הזה, אמרו, אפשר לכבוש עוד 'מצביע צהוב'.
הקמפיין על לב המצביעים המתנדנדים חידד את הצורך בשיקום המפלגה. או נכון יותר: בשיקום הרעיון. שיקום החזון. מעבר לחידוש הקשר עם חברי המרכז והסדרת החובות, הם הבינו שמה שבאמת בוער לחברי המרכז הוא השבת הרעיון המגזרי. אם תרצו, החזרת הצביון הסקטוריאלי שטבע לחלוטין בתקופתו של נפתלי בנט. מה שמעניין אותם הוא לא ראש ממשלה או שר ביטחון אלא משרד החינוך או הדתות. בשעה שאורבך ביקש להצביע עבורו, משה ביקשה להצביע לרעיון.
ואז התרחש המהפך. יממה לפני הבחירות נפילי המפלגה החלו להעניק לה את תמיכתם. בין היתר היו אלה היו"ר המיתולוגי של המפד"ל זבולון אורלב והרב איתן אייזמן, מהרבנים המשפיעים בציונות הדתית שהעניקו את ברכתם. את המהלך שובר השוויון ביצע ביום הבחירות מנהיג הציונות הדתית הרב דרוקמן ששחרר עבורה את סרטון התמיכה.
ביום הבחירות חברי המרכז נהרו לקלפיות. הפחד מהיעלמות מחודשת שיתק אותם. הם לא מעוניינים באיבוד הצביון המגזרי. ברמיסת השורשים. והם נהרו. בערב התברר כי הנס אכן קרה.
בציונות הדתית מקווים שבשבועיים הקרובים ייחתם השלב הבא בדמות איחוד מושלם עם כלל המפלגות המייצגות את הציונות הדתית. אולם מה שלא יהיה, אמש כבר הוברר למעלה מכל ספק: משהו חדש מתחיל. שוב.