יש מקום אחרי הים

ביום חתימת הסכם השלום עם מרוקו העבירה מרים פרץ את הספרים על חכמי ההלכה המרוקאים ועל מרוקו למקום בולט בקדמת הספרייה בביתה. "פתאום התחשק לי לחזור לשפה ולניבים המרוקאיים. התקשרתי לאחי ואמרתי לו: מהיום אנחנו מדברים רק מרוקאית". פרץ, האם השכולה שנמצאת בבורסת השמות למוסד הנשיאות, משתפת במחשבה שאולי עכשיו, אחרי הסכם השלום, היא תבקר לראשונה במדינה שבה גדלה, תחפש את ביתו של המורה שלה, שאצלו גם עבדה בניקיון, תפסע ברחובות שבהם הלכה, התפעלה וחלמה חלומות. "ביום חתימת הסכם השלום הרגשתי שיש לי שני בתים. בית החלומות שם, במרוקו, וכאן הבית האמיתי, הבית שבניתי".

בשורת השלום עם מרוקו עוררה אצל רבים מקרב העולים הוותיקים מהמדינה רגשות מיוחדים, חלקם אפילו שמעו צלילים של משק כנפי ההיסטוריה. עם היוודע דבר ההסכם הכריז שר הפנים אריה דרעי: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ובירך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". דרעי הוסיף בהתרגשות: "אנחנו שנולדנו במרוקו, יוצאי מרוקו בארץ ובכל העולם כולו, כל כך חיכינו לזמן שיהיה שלום אמיתי בין העם המרוקאי לעם היהודי. אנחנו זוכרים את החיים הטובים ואת השכנות הטובה ומוקירים טובה לכל מלכי מרוקו לאורך כל השנים", אמר דרעי וחתם בברכה מרוקאית מסורתית.

גם ראש המל"ל, מאיר בן שבת, לא הסתיר את התרגשותו בנאום ההיסטורי שנשא על אדמת מרוקו לפני כחודש. לאחר שאת תחילת דבריו אמר בערבית מרוקנית, שפת אמו, הוא הסביר גם בעברית מה הוא מרגיש. "רבים מאזרחי ישראל בני העדה המרוקנית ייחלו לרגע הזה. כמוני, רבים מבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו החיים בישראל שומרים אמונים למורשת אבותם וממשיכים את המסורת". בן שבת סיכם: "היחסים החמים בין ארמון המלוכה והעם המרוקני בכלל ובין יהודי מרוקו והקהילה היהודית בה הם הגשר בין שתי המדינות".

כדי לפענח את הרגשות החגיגיים, אבל גם המסויגים, שמעורר ההסכם בלב יוצאי מרוקו, בשונה מהסכמי שלום עם מדינות ערב אחרות, ביקשנו להבין את השורשים שעליהם גדלו יוצאי המדינה, לשמוע על השנים שעיצבו את אישיותם בגלות הצפון־אפריקנית וללמוד על מרקם היחסים המורכב עם השכנים הערבים. במסע הזה, חשוב לציין, אין רק קול אחד.

הג'לבייה מקבלת אישור

מאז שעלתה לישראל בשנת 64', לא חזרה מרים פרץ למרוקו, הארץ שבה נולדה וגדלה עד גיל עשר. "מרוקו לא הייתה מדינת אויב במובן שהיא נלחמת בנו, אבל משהו היה חסר. הסכם השלום מביא איזו הכרה בי, בחלום שלי שחלמתי במרוקו, על ירושלים. זה דבר ענק שהם מכירים בגעגועים ובכיסופים של העם הזה לישראל", היא אומרת.

פרץ לא נסעה למרוקו כי למעשה היא לא נסעה לחו"ל בכלל, שישה ילדים ועבודה אינטנסיבית עשו את שלהם. רק לאחר ששכלה את בניה אוריאל ואלירז היא עזבה את ישראל ונסעה לדבר בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם. "אבל היה עוד משהו שמנע ממני לנסוע למרוקו. התחושה שבישראל אני הגעתי לבית שלי, זהו. ישראל היא הבית שלי ומרוקו היא פשוט עוד ארץ". למרות התחושות האלה, ביום שבו נחתם הסכם השלום היא פתאום הוצפה געגועים. "לא", היא אומרת במחשבה שנייה, "מרוקו היא לא עוד ארץ. אני לא רוצה לגור שם, אבל זה עורר בי המון געגוע והחזיר אותי לימי הילדות".

ההורים של פרץ גדלו בהרי האטלס, "אנשים פשוטים שלא ידעו קרוא וכתוב וחיו בצניעות מאוד גדולה. הבתים היו עשויים מבוץ והשפה המדוברת הייתה שלוחית ולא מרוקאית. אני לא חושבת שהיו אנשים מחוברים יותר לקדוש ברוך הוא מהם. להורים שלי הייתה האמונה של תושבי הרי האטלס. אמונה תמימה. וזה עוד דבר שאני מתגעגעת אליו. היום קוראים לתמימים פראיירים, אבל כאלה הם היו. תמימים עם ה'".

בעקבות חיפוש אחר עבודה עברו הוריה לקזבלנקה, שם גרו במלאח, הרובע היהודי. "חיינו בגטו, זו שוב דלות. נכנסנו דרך סמטה צרה לתוך כוכים. היה לנו חדרון קטן שבו ישנו ארבעה ילדים וסבא מבוגר. לא היו בחדר הזה שולחן או כיסאות וגם לא ארון בגדים. רק ערימת מזרונים ועריסה. בכוך השני היו פחמים, סירים ונאד של מים. לא היה חשמל, בטח שלא מים זורמים". החדרים האלה פנו לחצר משותפת עם שכנים ערבים. הם היו היהודים היחידים במבנה. "הם לא היו אויבים. הם היו שכנים. הייתה מערכת יחסים של כבוד ועזרה הדדית, אבל עם זאת תמיד הייתה לנו בראש הידיעה שזה לא שלנו, זה לא הבית. לא דיברנו על זה, אבל הרגשנו את זה".

פרץ מפליגה ומספרת על רבה של קזבלנקה, שאמה עבדה אצלו בניקיון, ועל ביתו רחב הידיים. היא הייתה מצטרפת אליה לעיתים, מתפעלת מהגודל, מהספרים, מהמקרר ומהתנור, מעליית הגג ששמורה למנקה ומהיחס החם של הרב לאמה. "אנחנו היינו מקבלים את הבגדים של בנות הרב. השמלה שאיתה עליתי לארץ, השמלה החגיגית והיפה ביותר שלי, הייתה משם".

למרות האווירה הטובה ששררה ביניהם ובין השכנים, פרץ יודעת לספר שהיא הרגישה זרה, כאילו מסתכלים עליה אחרת ברחוב. ההחלטה לעזוב את קזבלנקה ולעלות לישראל נשמרה בסוד מפני השכנים. "באותו לילה ישנו כולנו בחצר, וכששליח הסוכנות הגיע הלכנו. כך שבעצם מעולם לא נפרדנו מהשכנים. מצד אחד, כל הזמן היהודים בירכו את המלך ולא אמרו עליו מילה רעה", היא אומרת, "מצד שני, כן היה אלמנט של בריחה. וזה ישתנה עכשיו. ישראל מוכרת באופן רשמי, איש כבר לא צריך לברוח".

הסכם השלום הציף את פרץ גם ברגש הגאווה. "גאווה על המסורת המרוקאית, על השורשים, על המנהגים, על הכבוד להורים, על המאכלים והתפילות והניגונים. אבי לא החליף את הג'לבייה ונעלי השפיץ שלו עד פטירתו. היום מתחשק לך להכריז שהנה עכשיו זה לגיטימי, זה מאושר".

הפטרה במחיר 60 אלף יורו

כשד"ר דוד ביטון שמע על הסכם השלום עם מרוקו עלו בו שתי תמונות מרגשות מהשנים האחרונות. הראשונה הייתה תמונת בנו, שעולה לתורה בבר המצווה שלו בבית הכנסת של מגורשי ספרד במרקש. ביטון עצמו נולד וגדל בירוחם לזוג הורים שהגיעו מאזור הרי האטלס במרוקו. ביטון, מרצה במכללת אונו, חוקר את פסיקת ההלכה של חכמי מרוקו במאה ה־20, עוסק בפסיקת ההלכה ומודרנה בין מזרח למערב ובזהות המסורתית. כמי שמכיר היטב את ההיסטוריה והתרבות של יהודי מרוקו, ביטון כבר הוביל בעבר קבוצות למדינה, אבל בר המצווה של הילד הייתה גם מסע שורשים וגם הזדמנות לחבר לעולם הזה את משפחתה של רעייתו, תמי, שמוצאה מפולין. "כשהבן שלי עלה לתורה בבית הכנסת במרקש, אמר לו איזק אוחיון, הגבאי של בית הכנסת: 'אתה עולה עכשיו לתורה בבית כנסת שבו לא פסקה תפילה ולא תורה. כאן למדו גדולי חכמי מרוקו'. המשמעות הייתה: אתה נטוע עמוק, יש לך מסורת עמוקה שיש בה רצף. והדבר השני, כמו שאומר הרב שרון שלום על יהודי אתיופיה, יש לך כאן גניזה חיה. זה היה מאוד מרגש. עמד לידו אדם שיש לו מפתח של קהילה שקיימת כבר אלף שנים (יהודים הגיעו למרוקו עוד לפני גירוש ספרד, ע"ל)".

התמונה השנייה שעלתה לנגד עיניו של ביטון היא מלפני 12 שנים, כשהוא וטל אוחנה, היום ראש מועצת ירוחם, לקחו קבוצת צעירים מירוחם לטיול שורשים במרוקו. "נחתנו שם כמעט היישר לתוך ההילולה של רבי חיים פינטו במוגאדור. באותה עת לא גרו שם יהודים, אבל אנחנו פגשנו 3,000 יהודים שהגיעו ממקומות שונים בעולם לחגוג את המאורע, ביניהם אנשים עשירים מאוד, שהתארחו בבתי המלון הכי יוקרתיים בעיר". את ההפטרה מכרו בשבת ההיא ב־60 אלף יורו, ובתפילת ערבית התפללו 1,500 איש. "ואז אחד מהבחורים אומר לי בשקט ובהתפעלות: דוד, הם מתפללים כמו בירוחם. מצד שני, בפעם הראשונה שהייתי במרוקו הייתה איתנו מישהי מאוג'דה והיא אמרה: אני לא נוסטלגית כמוכם. בעיר שלי היו פרעות. אז כן, יש כאלה שמרוקו נותנת להם תחושה של בית ואחרים שאומרים מה לי ולמקום הזה, זה המתח".

אצל ביטון הביקור במרוקו לרוב נותן תחושה של בית. כשהוא ביקר במדינה עם שני מזרחנים ילידי לבנון, המוכר בשוק לא הבין את הערבית שלהם ואילו הוא התמקח איתו חופשי. "האסימון ירד לי כשהגעתי לכפר של ההורים שלי וחיפשתי מישהו זקן. בקושי מצאתי אחד כזה. כשפגשתי אותו הוא שאל אותי בן מי אתה והתחילה שיחה. הוא הבין בדיוק מי אבא שלי ואני הרגשתי שאני מדבר עם אחד מהדודים שלי. השפה היא מרכיב קריטי. ליהודי מרוקו לא הייתה שפה שונה משל אנשי המקום, כמו היידיש למשל. הם דיברו עם אנשי המקום בשפתם".

אז איך אתה מרגיש לנוכח הסכם השלום?

"במיקרו אני עושה שלום בין שתי המולדות שלי, שאני נע ביניהן", הוא אומר ומתכתב עם השיר 'אורנים' של לאה גולדברג, שנעה גם היא בין שתי מולדותיה. "אבל במאקרו העניין הוא איך אתה מסתכל על הגויים או על האסלאם. באחת הפעמים שחזרתי ממרוקו, אחד מבחורי הישיבה כאן אמר לי: מה אתה מחפש במרוקו, ישראל היא ארץ הקודש, שם זו מדינה של ערבים. עניתי לו: יותר יהודים מרוקאים מתו על אדמת ישראל מאשר במרוקו במאה ה־20. כך גם יהודי פרס. אנחנו נמצאים בוויכוח בין שני אחים, אנחנו לא רוצים שהוויכוח בינינו ייגמר כמו העימות בין קין והבל, כי שם מישהו מת". ביטון מודע לכך שזו אמירה נאיבית, אבל התמימות שלו מודעת. "אי אפשר להשכין שלום בלי תמימות ובלי זיכרון סלקטיבי. מאשימים את היהודים ברומנטיזציה של מה שהיה שם, במרוקו. אבל בלי הרומנטיזציה הזאת אי אפשר לעשות שלום. בסופו של דבר אנחנו חיים באגן הים התיכון ויש לו שפה ותרבות. ההברקה לקרוא לזה הסכמי אברהם היא להכניס את השפה היהודית פנימה לתוך ההסכמים האלה".

מרקש של מעלה

את בית הכנסת שבו עלה בנו של ד"ר ביטון לתורה שיקם ושיפץ קובי יפרח, שאומנם לא נולד במרוקו, אבל הוא חי בה היום. שם, לדבריו, הוא מרגיש בבית. יפרח, בן 38, נולד וגדל בדימונה ובמסלול הלימודים שלו נמצאות הישיבה התיכונית בדימונה, עטרת כהנים וגם ישיבת ההסדר בנווה דקלים. הוא שירת בצבא, למד בירושלים ועבד בעמותת 'איילים' שהקימה כפרי סטודנטים, עד שהיה לסמנכ"ל. לפי קורות החיים האלה לא היה אפשר לנחש שלפני חמש שנים הוא פשוט ייקח את חפציו ויעבור למרוקו.

"גדלתי בערגה מאוד גדולה. בין מנחה לערבית הייתי שומע את הסיפורים על מרוקו, ותמיד תיארו אותה כארץ מאוד מיוחדת, בעלת אורות וצבעים, וזה חלחל בי. עם כניסתי לעולם הציוני־דתי הרגשתי שדווקא בציבור הזה הזהות שלי לא באה לידי ביטוי, לא בדרשות ובסיפורים ולא באורח החיים. בשלב מסוים זה הגיע למקומות רגשיים". יפרח החליט שהוא עובר למרוקו רק לשלושה חודשים כדי "לגעת בגעגוע". שלושת החודשים האלה, כאמור, התארכו עד היום, עם ביקורים בישראל מדי פעם. "כשהגעתי למרוקו הרגשתי שפה נולדתי, בכבוד לבני אדם, במציאות ה' בכל מקום. במרוקו מרגישים את שם ה' אצל האנשים במדינה. כולם יודעים שה' יצר את כל המציאות ולאדם אין יד בדבר".

יפרח שיקם את בית הכנסת 'צלאת אל־עזמה', בית כנסת המגורשים, שנבנה בתקופת גירוש ספרד במרקש. בית הכנסת שוכן במלאח של העיר, ברחוב תלמוד תורה, שנקרא כך עד היום. עם השנים הרובע נזנח והפך לאזור לא סימפתי. יפרח הציע לבני הקהילה לשקם את המקום ולהפוך אותו למוזיאון שיספר את הסיפור של יהודי מרקש. הוא לא הסתפק בהצעה, אלא לקח את היוזמה על עצמו. היום המוזיאון מושך תיירים יהודים ומוסלמים מכל העולם. לבית הכנסת יש עבר מפואר, בתלמוד התורה ששכן במקום עברו רבנים רבים, בהם הרב אברהם אלמליח, רבה של העיר דימונה ויו"ר בתי הדין הרבניים, הרב הראשי הצבאי לשעבר הרב גד נבון, הרב יצחק ביטון ועוד רבים. כמה רבים? בבית העלמין היהודי של מרקש טמונים 650 תלמידי חכמים. וזה היה הפרויקט הבא של יפרח - שיקום בית העלמין, על 20 אלף הקברים שבו. מדי שנה הוא מביא חברי משלחות, מספר להם על המורשת היהודית של המקום ומגייס אותם לשיקום הקברים. "זהו בית העלמין היחיד בעולם שבו בתוך מאה שנה נקברו 400 תלמידי חכמים. ר' מרדכי עטיה, שהיה ראש ישיבה באיזמיר, אמר שלא מצאו עיר של שוקדים ותלמידי חכמים כמו מרקש".

יפרח הוביל חלק מהמשלחת הישראלית־אמריקנית למרוקו, ושימש כמתרגם לישראלים. "ברגע שראיתי את מטוס אל על נוחת ברבאט היו לי דמעות בעיניים, כי זה מראה על חיבור. נכון, תמיד היה קשר בין ישראל למרוקו, אבל עכשיו זה רשמי ולא בהיחבא. ב־2011 מלך מרוקו תיקן את החוקה וכתב שמרוקו ניזונה משורשיה העבריים והים־תיכוניים. אבל עכשיו זה רשמי וזה נותן אווירה שאתה בבית".

כשיפרח מנסה לנתח את התחושות הגואות בקרב בני עדתו, הוא מדבר על קהילה שלא נמצא לה מקום משלה בתרבות הישראלית. "קהילת יהודי מרוקו היא הגדולה ביותר בישראל היום. היא מונה מיליון עולים, ילדים ונכדים מרוקאים, והעובדה שאין לה מוזיאון בישראל מראה שהיא עדיין בועטת, חיה ונושמת. הפריפריה משמשת מוזיאון חי של כל אוצרות התרבות. בחוויה של ההורים שלי, דימונה היא ציונות והם מעריצים את דוד בן גוריון. אבל חוסר ההכרה לתרבות שלך, למוזיקה ולפסיקת ההלכה שלך, מביא אותך לחפש את המקום שלך. אני חושב שמרוקו נותנת לנו את האפשרות להתגעגע. במרוקו שלטנו בידע, בהלכה ובתרבות, ובישראל יהודי מרוקו הגיעו למעמד נמוך. הפער יצר את הגעגוע". לדעת יפרח, משהו במרוקו מאפשר חיבור של תרבויות ולא מונוליטיות של תרבות אחת, כפי שקורה בישראל. "כאן אתה צריך לבחור צד, אשכנזי או ספרדי. שם יש מקום לכמה תרבויות והשלם גדול מסך החלקים. זה מתחבר ליהודי המסורתי, לרבנים שיודעים להעלים עין ולא להוביל לדיכוטומיה. רבנים מרוקאים מעדיפים הרבה יהודים עם מעט מצוות מאשר מעט יהודים עם הרבה מצוות".

איך נשכחו מאות היהודים שנרצחו?

אבל יש גם קולות אחרים לגמרי שנשמעים בקרב בני העדה. "ברוך ה' שאנחנו מגיעים לשלום עם מדינות מוסלמיות. זה מבורך בעיניי, זה טוב לכולם, אבל מפריע לי הזיכרון הקצר של האנשים סביבי. זה נובע מכך שאת ההיסטוריה של מרוקו ויחסיה עם היהודים לא הכניסו כמו שצריך לתוכנית הלימודים". את הדברים האלה אומר ד"ר גב"י בוטבול, חוקר קהילות ישראל וסופר, שנולד וגדל במרוקו. הוא עלה לישראל כשהיה בן עשר, ומאז ביקר במדינה שש פעמים, בין השאר כשליח עלייה. בוטבול נסער מההתרפקות על מרוקו ומהשיח על מערכת היחסים האוהדת והאהבה ששררה בין המרוקאים לשכניהם היהודים. הוא שופע הוכחות ומצטט ספרים שנכתבו על הפרעות שהיו ביהודי מרוקו. אגב, הוא מבדיל בין המרוקאים הערבים לבֶּרבֶּרים. האחרונים היו פחות תוקפניים כלפי היהודים. גם הם נכבשו על ידי הערבים ולא החזיקו באידיאולוגיה אנטי־יהודית.

"כולם מדברים על מלכי מרוקו. השושלת הנוכחית השולטת במרוקו היא עלווית, היא מתייחסת למוחמד. יש להם קשר עם בית המלוכה בסעודיה ולכן גם קשר עם האידיאולוגיה הקשה שנובעת מהקוראן ביחס ליהודים. אסרו על יהודים לרכוב על סוסים, לקנות קרקעות, היהודים היו צריכים ללכת בנעליים מיוחדות, אחת שחורה ואחת לבנה, וכשהם התקרבו למרחק 500 מטרים ממסגד הם היו צריכים להוריד את הנעליים. היו מיסים מיוחדים שהושתו על היהודים, מס גולגולת". אבל ההשפלה הזאת היא רק ההקדמה. בוטבול מספר שהמלאח נולד לאחר שהיהודים חששו לגורלם. "זה היה נוח לשני הצדדים. היהודים נשארו בפנים ושילמו לחיילים כדי שיגנו עליהם. כך המלך הרוויח". על היהודים, מנגד, נגזרו חיי עוני מכיוון שלא היה ניתן להרחיב את המלאח.

היחסים לא הסתכמו רק בהבדלה ובהשפלה. בוטבול מזכיר פרעות שבהן נרצחו עשרות רבות של יהודים, בכל פעם בעיר אחרת. "אני לא מדבר איתך על המאות ה־16 וה־17. אני מדבר על המאה ה־20". הוא מספר, למשל, על פריצה של אלפי חיילים למלאח של קזבלנקה, המלאח הגדול במדינה, על ביזה שלו והרס מוחלט של החנויות והבתים, בנוסף לרצח של 30 יהודים. כמה שנים לאחר מכן הותקף המלאח של פאס ונרצחו בו 51 יהודים ו־12 אלף יהודים נותרו ללא קורת גג. "בשנת 1948, בעקבות הקמת מדינת ישראל, הלאומנות המרוקאית התחזקה. ביוני היו פרעות בעיר הנמל אוג'דה והתפשטו לעיר הסמוכה ג'ראדה. נרצחו שם 42 אנשים, כולל רב העיר ומשפחתו, ו־55 נפצעו קשה". בוטבול מגולל עוד עובדות ואירועים ומתאר גזירות אנטישמיות, וסימן השאלה גדל.

אתה משרטט כאן מציאות קשה. אז מה, אנשים שכחו את כל זה?

"אני מצר על כך שלא חקרו את הפרעות האלה ברצינות. אני מצר על כך שהאנשים שכתבו את תוכנית הלימודים היו בורים. האתוס של הציונות מדבר על פרעות קישינב וסופות בנגב שהולידו את הציונות. היה נוח להשכיח את הדברים שקרו במדינות ערב. היה חשוב לציונות לדבר על אנטישמיות נוצרית וללמד שעם ארצות האסלאם יותר נוח ושאפשר לעשות איתן שלום".

סיפורים רבים יש בפיהם של יהודי מרוקו על בתים שלא עקרו מהם את השקע של המזוזה, כי הם ממתינים לתושביהם היהודים, על ביקורי שורשים שחשפו געגוע כן והערכה רבה למי שחלקו איתם את הכפר או החצר. בוטבול מכיר את הסיפורים האלה מקרוב, גם הוא שמע סיפורים כאלה. "יש במרוקו אנשים שמאוד מעריכים את היהודים. גם לסבא שלי היו שתי עובדות מרוקאיות בבית ואחת מהן מיררה בבכי כשעזבנו לישראל. היא התחננה שהוא ייקח אותה איתם. היהודים נתנו לעובדים שלהם משכורת טובה ולא השפילו אותם. גם אני, באחת הפעמים שהייתי בקזבלנקה, דיברתי עם נהג האוטובוס שהתעניין מהיכן אני, ואחרי שדיברנו הוא הכריז שאני אסע בחינם. גם אני שמחתי על השלום, זו גם המורשת שלי והמוזיקה שלי, זו מדינה יפהפייה שמצוין לטייל בה כתיירים". ובכל זאת, הוא היה רוצה שכל הרגשות היפים האלה יוכנסו להקשר ההיסטורי הנכון. "כמו שאנחנו נוסעים לגרמניה ויודעים שיש לנו איתם חשבון שלא יישכח, וכמו שאנחנו נוסעים לספרד ויודעים שיש לנו איתם חשבון היסטורי על גירוש היהודים, צריך גם את השלום הזה להכניס לקונטקסט הנכון, ואת הרקע שלו - לחומר הלימודים שלנו".