בבוקר יום השבת, כשחזרתי לביתי מהחצר־כנסת, פגשתי שכנה מבוגרת ואורחת שלה, שתיהן יושבות בגינה, נהנות מהשמש החורפית שהואילה לחמם קצת את הלב הקר של תושבי הכדור שסובל כבר שנה ממגיפה וסגרים.
"שבת שלום", בירכתי אותן, הן השיבו, החלפנו כמה מילים ואז הגענו, איך לא, לשיחת היום. החיסונים.
השכנה המבוגרת התחסנה. האורחת שלה לא, למרות שיש לה קצת סוכרת וקצת לחץ דם והרופא אמר שהיא יכולה להתחסן בלב שלם. למה? שאלתי, זו הרי זכות גדולה, נס שכל כך הרבה חיסונים הגיעו דווקא לישראל ושהמערכות כאן מסוגלות להוציא את המבצע הזה לפועל. תגידי, שאלתי, לא מתחשק לך לשבת באיזה בית קפה? מי שיתחסן יוכל לחזור לחיים.
לא קלעתי בול, אבל הייתי קרובה. האמת? היא אמרה, מה שאני הכי רוצה זה ללכת לאירועים. את יודעת כמה זמן לא הייתי באירוע? המבט שלה סיפר על הגעגועים לחברים, למשפחה, לריקודים ולצחוק מתגלגל. היא העבירה יד בשיער, אולי חשבה על צבע חדש שהייתה עושה, סוף סוף יהיה טעם.
איפה תורי הענק?
נו, אז למה לא? שאלתי. אני מפחדת, היא הודתה. בטלוויזיה הראו אישה שנתפסה לה הלשון אחרי החיסון וגם אישה שסבלה מבחילות. לא הצלחתי להבין. הבחילות עברו? כן, היא ענתה, גם הלשון השתחררה. נו, אז גם אם יהיה סבל של כמה ימים אחרי המנה השנייה, לא כדאי לך להתחסן? את לא רואה איזו מחלה קטלנית היא הקורונה, ואם לא קטלנית, לכמה סיבוכים היא גורמת? אני לא יודעת, היא אמרה בכנות, התקשורת הצליחה להפחיד אותי.
אני מבינה אותך, התקשורת באמת מפחידה. אגיד לך את האמת, הודיתי, אני עיתונאית, וזה קצת מה שאנחנו עושים. מביאים לקדמת הבמה את הדברים הרעים אפילו אם הם מעטים, אפילו אם הם יוצאי דופן. לא ידווחו לך על מאות אלפי החיסונים שעברו בשלום, אלא רק על הספורים שמחוללים נזקים. ככה זה. דיברנו עוד קצת, ביקשתי ממנה להניח על המאזניים האישיים שלה את המחלה המסוכנת מול תופעות לוואי שיעברו וקיוויתי לטוב.
ביום ראשון דיברתי עם ידיד שאמור לקבל בתוך כמה ימים את החיסון השני. אני לא יודע, הוא אמר לי, אני מהסס. אומרים שיש בלגן בקופות, שיש המון תורים וצפיפות מה שגורם לעוד הדבקות. זה מפחיד.
חיפשתי את הדיווחים על תורי הענק. ראיתי שבאמת היו שניים או שלושה מקומות כאלה, אבל דווקא בפייסבוק ובטוויטר, הרשתות החברתיות האהובות עליי, עוד ועוד אנשים מספרים איך הם הגיעו למרכז החיסונים, הכול היה מתוקתק והסדר היה מפתיע במופתיותו. כמה אנשים לא יגיעו מחר ומחרתיים להתחסן בגלל החדשות של היום? בהמשך השבוע המצב החמיר. פייק ניוז חדש בדמות ועדת הלסינקי שהכריזה שהחיסון הוא ניסוי בבני אדם. אחר כך היא חזרה בה וגם התגלה שיו"ר הוועדה הוא בין מכחישי הקורונה. אבל זה היה מאוחר מדי. עשרות אנשים, אולי מאות, סירבו לקחת את מנת החיסונים השנייה. כמה חיי אדם הכותרת הזאת שווה?
אני מודה, לפעמים קצת כבד עליי המקצוע שבו בחרתי לעבוד. לפעמים אני מקנאה באנשים שאומרים "אני לא קורא חדשות כבר חודש". לפעמים כשדברים רעים כובשים את המהדורות הם ממש משתקים אותי, לא מאפשרים לי לחייך, לנשום או לחשוב אחרת. הם משכיחים ממני את כל הטוב שקורה מסביב כל הזמן. הם מטשטשים את העובדה שרוב האנשים הם טובים, או שואפים לעשות טוב.
זה לא חדש. כל סטודנט שנה א' לתקשורת לומד ששליליות היא אחד מ־12 הקריטריונים שקובעים מה היא חדשה. קריטריון אחר הוא הפתעה. לא נספר על רוב האנשים שיצאו מביתם והגיעו בשלום לעבודה. נספר על השלושה שנפגעו בתאונת דרכים בדרך. זה גם שלילי וגם מפתיע. הפי אנד הוא צפוי ומשעמם. ועל זה יש להוסיף מניעים זרים, פוליטיים בעיקר, שמשתרבבים פנימה כדי להדיח את הממשלה הנוכחית.
טוב, לא בכול אשמים העיתונאים. מחקרים הוכיחו שהציבור עצמו מתעניין יותר בידיעות השליליות. חדשות רעות מקבלות הרבה יותר הקלקות מידיעות חיוביות. מישהו בכלל רוצה חדשות טובות?
לזכור שהרוב הוא טוב
זו המציאות, אבל היא מזיקה. לא יספרו על כל מי ששומר על בידוד ועל הסגר, על מסכה ועל ריחוק. לא ידווחו על האלמנים המבוגרים שנמצאים בתענית דיבור מכניסת השבת ועד צאתה, אבל הם מחזיקים חזק כדי לשמור על החיים שלהם. במקום זה מביאים לנו תמונות של הפרת הסגרים. תמונות מייאשות, כואבות, מההפגנות בבלפור ומחתונות חרדיות המוניות. זה מרגיז ושוחק, ונותן הרגשה שרק אנחנו פראיירים, ועל הדרך אנחנו גומעים כמה טיפות רעל של שנאת חינם. למה לא.
האמת היא שאי אפשר לעצום עיניים ולא לצרוך חדשות לאורך זמן. עם כל הפגמים והחוליים שלהן, הן מספרות לנו מה קורה במרחב שאנחנו חיים בו. הן מספקות לנו מידע על הטוב ועל הרע, על הבטוח ועל המאיים, הן מבהירות את המציאות ומאירות את הטעויות כדי שנוכל לתקן. אי אפשר להלך כעיוורים ביקום שלנו. כלומר אפשר, אבל לדעתי לא כך נכון לעשות זאת. צריך להבין את המציאות ולהגיב לה בשיחה, בכתיבה, בהקמת מיזמים שמתקנים אותה, בהצבעה לכנסת.
אז מה עושים? קודם כול ניזונים מכמה מקורות מידע. רצוי להתחבר לרשת חברתית אחת לפחות, לאתרים אלטרנטיביים, כדי לראות מה באמת קורה מחוץ למסך הקטן, לשמוע קולות אחרים ולקבל תמונות מציאות נוספות, כאלה שהן מהשטח ולא עברו פילטרים של מערכות תקשורת.
שנית, כדאי לקחת מהמטבח מסננת קוסקוס או לוקשלך - ולסנן. לברור את הידיעות בביקורתיות. לשאול למה מדווחים דווקא על תופעה מסוימת ועל מגזר מסוים ולא על מגזרים אחרים, והאם שלושה מקרים יוצאי דופן מלמדים על הכלל או דווקא על כך שהרוב טוב. חשוב להביא את סיפורה של שירה איסקוב, אבל צריך לדעת שלא כל הגברים מכים, וחשוב לשמוע מה קרה לאסתר הורגן הי"ד ובה בעת לזכור שרוב תושבי יהודה ושומרון חיים וקיימים. חשוב להיזהר מהרע, אבל לזכור שהרוב, רוב הזמן הוא טוב.
לתגובות: [email protected]