קוראים אהובים, כפי שהסטוקרים מביניכם כבר יודעים, יש ברשותי בלי עין הרע שלושה ילדים. ליתר דיוק, שני בנים ובת כמניין שאנו יולדים פה העיר לוד תובב"א. ובעוד על הבנים אתם שומעים לא מעט, על בתי שתחיה אתם כמעט לא שומעים. וזו מהסיבה הפשוטה שהיא נהדרת ואני אוהב אותה מאוד מאוד ומה יש להלין על בריה כל כך ברה? להפך, מן הראוי למעט בדיבור נגד העין הרעה וגם כי מבחינה קומית שום דבר לא ייצא מזה. ובכל זאת, הנה אנחנו כאן. ומעשה שהיה הנה אני מספר לכם, לא צריך לדחוף.
לפני כמה שבתות בשעת אחר הצהריים שילחנו את שני בניי לגינה מתחת לבית למען ישחקו הנערים לא לפנינו, ונשארתי עם בתי הקטנה בת השנתיים וחצי. שיחקנו יחד אני והיא בשחמט אליבא דשיטתה (מזיזה כל כלי שמתחשק וצועקת "שחמט אבא"), כשלפתע היא מסתכלת עליי ואומרת: "גם אני רוצה כיפה".
בהתחלה חשבתי ששמעתי לא נכון, אולי היא התכוונה להגיד סרט לשיער, או עגילים. אבל אף אחת מהאופציות הללו לא נשמעה כמו כיפה, והעובדה שהיא הלכה למגירת הכיפות של הבנים ושלפה כיפה אחת גם לא מאוד עזרה לסיטואציה.
"נשמה, את לא צריכה כיפה, את בת ישראל כשרה, את לא צריכה את זה", הסברתי לה.
אבל האהבה מקלקלת את השורה, וכשם שאני אוהב את הילדה הזאת כך היא מנהלת אותי בלי בושה. היא חבשה את הכיפה לראשה וחזרה להכריז "שח", הפעם תוך כדי משחק בדומינו ראלי.
ניגשתי למקור הבעיה: אמא שלה.
"הבת שלך רוצה כיפה, מה עושים?" הפלתי עליה את הפצצה.
"למה צריך לעשות משהו?"
"למה? כי היא בת, זה למה. היא לא צריכה כיפה או ציצית או אושפיזין אישה להזדהות איתה. היא בסדר איך שהיא, הקב"ה עשאה כרצונו וחסל, לא צריך לגעת".
"תגיד לי, אתה מקשיב לעצמך?" היא שאלה.
שאלה מטופשת, חשבתי, הרי לעצמי אני תמיד מקשיב, לאשתי זו כבר שאלה אחרת. אבל החלטתי לא להפנות זרקור לניואנס הניסוחי הזה.
"אני איתן בדעתי, שהיא גם דעת תורה על כל שבעים פניה", הבהרתי.
"תשמע, תשמע", אשתי לקחה תנופה, "הרי הבת שלנו היא בת של מלך, כן?"
"תודה".
"לא התכוונתי אליך".
"אה, כן, בת של הקב"ה כמובן", תיקנתי.
"יפה, אז בת של מלך עושה מה בא לה", סיכמה אשתי.
"אבל כתוב במפורש כל כבודה בת מלך פנימה", הקשיתי.
"מצד שני כתוב בתי צאי מבית כלא", היא החזירה, "אז תחליטו מה אתם רוצים. פנימה, החוצה, שיגעתם לנו את הבנות".
"נו נו, תכף גם את תרצי כיפה", הפטרתי.
"לי יש כיסוי ראש".
"ואוי ואבוי לך אם תורידי אותו", הזכרתי, "אומנם המקור לא לחלוטין ברור, אבל סיכמנו שצריך אז זהו".
כאן הבחנתי שאולי זה זמן טוב ללכת להצטרף לבנים למטה בגינה ולתת לחמת המלכה לשכוך. כמה שעות לאחר מכן ניגשתי אל אשתי מכיוון אחר.
"תראי, אני חושב שאולי הילדה פשוט צריכה לראות קצת יותר דוגמה של אישה יהודית בפעולה ואז היא לא תנסה להיות כל הזמן כמו אבא", הסברתי לאט כדי להיות בטוח שאני נשמע מתנשא.
"מה אתה רוצה?" היא קלטה את ההתנשאות ב"ה.
"שתהיי נוכחת יותר כאישה יהודייה", סיכמתי.
"תגיד לי, אתה אמיתי? לא השארתם לנו כלום ועכשיו אתה מתלונן שאנחנו לא נוכחות?"
"נו נו, עד כאן דברי יצר הרע", התעצבנתי, "הרי יש לכן הדלקת נרות שבת והפרשת חלה ואכמ"ל".
"מה זה הואכמ"ל?"
"אין כאן מקום להאריך, מאמי".
"תאריך תאריך", היא התעקשה.
"אין רשאי להאריך במקום שאמרו לקצר", ניסיתי.
"מי אמר שצריך לקצר?"
"העורכת אמרה, בסדר? תזרמי איתי!" התחננתי, "אני בסך הכול מבקש שתנופפי קצת יותר חזק בידיים כשאת מדליקה נרות שבת ותפרישי יותר חלה", ביקשתי.
"כמה עוד חלה אפשר להפריש??? אנחנו חמש נפשות".
"מבחינתי תפתחי מאפייה, אני רוצה שהילדה תראה אישה יהודייה בפעולה עשרים וארבע שבע", התעקשתי.
המסר כנראה עבר, כי בשבת שלאחר מכן מילאה את שולחן השבת הצנוע שלנו כמות כזו של חלות ענק, שחששתי לרגע שמא אנחנו מארסים בביתנו את הבן של האדמו"ר מבויאן.
לצערי, כל המאמצים לא נשאו פרי. בימים העוקבים הבת שלי רק ניסתה לאמץ עוד ועוד מנהגים של גברין יהודאין. היא רצתה להתפלל איתי שחרית וניסתה אפילו להניח על ראשה קוביות משל היו תפילין של ראש. ההפקרות חגגה.
הבנתי שחייבים לשים סוף לסדום ועמורה הזה, ושאם אשתי לא יכולה לתת דוגמה ראויה לבת ישראל כשרה, המשימה תצטרך לנוח על כתפיי. רוצה לומר, אם הילדה רוצה להיות כמו אבא, אין מנוס מלבד שאבא יתחיל להיות כמו אמא.
אז התחלתי להדליק נרות שבת ולהפריש חלה, והכול בתנועות ידיים נלהבות למול עיניה המשתוממות של בתי. לצערי, התוצאות היו הרות אסון. במקום שהילדה תיקח ממני דוגמה, שני הבנים שלי, שאת דבר קיומם הספקתי לשכוח בתוך כל הבלגן, החליטו לאמץ הם את התנהגותו של אבא ולהיות גברים אמיתיים. מהר מאוד שניהם התחילו להאזין לשיעורים של הרבנית ימימה ואת הגדול תפסתי קורא בצאינה וראינה לא עלינו. בלגן.
בשלב הזה הבנתי שאין ברירה, אני אצטרך לחדול לחלוטין מכל אורח חיים דתי לתקופה כדי לאפס את הבית הזה ולהתחיל מחדש. עדכנתי את אשתי שאם היא רוצה להמשיך לקיים מצוות או ללמוד תורה בתקופה הזאת, אז שתעשה את זה במערה מחוץ לבית ואם הבנים מתקרבים שתגיד להם שהיא משחקת בסביבון.
"אתה יכול להירגע יאיר, הכול בסדר, בדיוק עכשיו הילדה ניגשה וביקשה לשים לה סרט בשיער".
"תודה לא-ל!" קראתי בקול, "סרט זה מצוין, סרט זה נהדר".
"אני שמחה שאתה רגוע", היא אמרה.
"אבל השאלה איזה צבע כמובן", הערתי, "כי אדום בוהק זה לא לעניין".