יש משהו משמח ביכולתם של אנשים ממחנה מסוים להודות שאין להם צורך בהגדרת זהות נבדלת ולמחוק את המחנה שלהם כדי להתחבר לעם ישראל כולו. דתיות לאומית בהגדרתה אינה סובלת מחנאות, גם אם זו פועלת לטובתה. זוהי אמת גדולה שיש לה מקום, אלא אם כן יש עדיין שליחות ייחודית המחייבת התכנסות מחנאית כדי לפעול למימושה.
רבים טוענים בשם הציונות הדתית, אבל כשמנסים לחדור לעומק המושג שהם מציגים אנחנו מקבלים דתיות שיש לצידה אחריות על החיים במדינה. לא משהו ייחודי שמצריך תורה גדולה. פשוט להיות אזרח נורמלי. אלו ששותפים להגדרה הזאת מבינים שכדאי שיהיו מינויים של רבנים ציוניים לתפקידי מפתח ושחשוב לדאוג להורדת מחירי הפנימיות, אבל הם יודעים שלא הגון להקים מפלגה שזהו סדר היום שלה. במובן הזה, הליכוד או מפלגתו של בנט בשמה החדש הן אותו רעיון: להיות יהודים נורמליים שרוצים בטובת עמם.
אבל יש מחנה גדול שמבקש דבר אחר. ישנו חזון יהודי למדינת ישראל שעליו צריכים להיאבק. התמימות הדתית־לאומית, שלא נאמר נאיביות, לא תמיד מבינה את שדה המערכה. יש כאן מאבק עיקש על דמותה של המדינה הזאת, אם היא פלטפורמה אזרחית שמשרתת את המנויים שלה, או מסגרת שמיועדת להוציא לאור את הסגולות העמוקות של האומה הזאת. הלאומיות היהודית אינה רק פטריוטיות ששותפים לה עמי העולם, כל אחד בארצו. אנחנו מדברים על סדר גודל אחר של הרוח היהודית. זו שמסוגלת להפיח חיים בעם שלם ולא רק בקהילה. שסדרי החיים שלה מחוברים בקשר גנטי לשורשים התרבותיים המקודשים שלה. על זה נטוש כאן המאבק. לא רק עם השמאל, גם עם נתניהו ומה שהוא מייצג.
עברנו את תורת "המקלט הבטוח" ומן הסתם נעבור גם את תורת "כלום לא מעניין חוץ מפרנסה", אבל ביום שאחרי זה נישאר לשאול את עצמנו, מי אנחנו בעצם? האם אנחנו מוכנים ליום הזה? האם יש לנו את הכלים העוצמתיים הנדרשים להצליח במאבק הזה? האם אנחנו מבינים בכלל שאת התקשורת והפרקליטות ושאר הגורמים שמוציאים אותנו מדעתנו מנהלת רוח מסוימת, תפיסת עולם סדורה שמגובה במכוני מחקר, בכתיבה משובחת ובתקשורת מתוחכמת? האם אנחנו מבינים שכמו בביצה – אין טעם להילחם ביתושים בלי לייבש את המים המורעלים?
השקענו בחיבורים לעולם החילוני. כשהייתי בישיבה התיכונית דיברו על כך שתהיה "אינטליגנציה דתית מפוארת", שנראה להם לחילונים שגם אנחנו יודעים קרוא וכתוב. נדמה לי שדי הצלחנו. כעת הגיעה העת לחיבור מסוג חדש. ישנו עולם חרדי גדול מאוד שנעלם מן העין שלנו. אנחנו צורכים תקשורת ואת מה שנוח לה להראות, ובלי ששמנו לב שתלו לנו מידע ודעות שהפכו לחלק מאיתנו. אבל ישנם חרדים רבים שלא מוצאים את עצמם במפלגות האם שלהם. הם אלו שהלכו ל'נצח יהודה', הם אלו שהיו חילונים גמורים והתאהבו ביהדותם ונעשו לבעלי תשובה, והם גם חרדים רבים מבית שמבקשים את הגישה התורנית־לאומית. אני לא בטוח שכולם אומרים הלל ביום העצמאות, אבל אני גם לא בטוח שכל מי שמרכיבים את המחנה של בנט או של גדעון סער הולכים לבית הכנסת ביום העצמאות.
אנחנו יכולים להביא את האנשים האלה אלינו, ואולי בפעם הראשונה בתולדות עמנו המתחדש בארצו לבוא עם הטיעון שהתורה אינה מתחלקת למגזרים, ושהאמת שלנו מורכבת ומסוגלת להכיל גוונים שונים. כאשר נבנה מוקד כוח כזה, באופן טבעי הוא יהיה אפקטיבי הרבה יותר בניהול סכסוך הזהות היהודית. כך מתגייסת יהדות לאומית למשימה הגדולה מכולן – לתקן את הכול מן השורש.