הרב רפאל הכהן מהמבורג־אלטונה ארגן חרם על הביאור של מנדלסון לתורה, עוד לפני שהודפס. הרב הבין כי תרגום זה נועד לשמש כסוכן שינוי, בכך שיהיה זה בעצם ספר לימוד לשפה גרמנית גבוהה. כך תיפתח בפני היהודים האפשרות לקרוא ספרי השכלה בגרמנית, כפי שכתב מנדלסון בעצמו בהגדרת אחת ממטרותיו בתרגום. הרב חשש כי המשך התהליך יוביל אותם לפריקת עול תורה ומצוות.
מנדלסון לא חדל לקרוא לרבנים לנטוש את כוח הכפייה של החרם שהיה בידם באותה עת, ולפנות רק אל הרצון הטוב. אך משנגע הדבר אליו – לא היסס להפעיל כוח. לא במישרין אלא בעקיפין, בלי ללכלך את הידיים. לכן התחכם, וביקש מידידו אוגוסט פון־הנינגס להחתים את מלך דנמרק כריסטיאן השביעי, שאלטונה הייתה אז בשליטתו, על תמיכה בהוצאת הביאור. במכתב שכתב בשנת 1779 לאותו ידיד אמר: "הרבנים שלי נעשו לאחרונה שקטים למדי. איני יודע מה גרם לכך, אך בוודאי אין זה מפני ששינו את דעתם". הוא דווקא ידע היטב מה גרם לכך.
דוד פרידלנדר, חברו הטוב של מנדלסון, ניסח את המשפט המדהים הבא: "מי ייתן וננתק את מוסרות הרבנים מעל צווארינו במהרה בימינו, למען נוכל לעבוד את ה' שכם אחד באהבה וביראה". לא פחות.
מאז ועד היום מתנגדי הרבנים, שחלקם מבטאים איבה עמוקה, נוקטים לא פעם מדיניות דומה. הם מרבים לצטט את המשפט, שמיוחס בטעות לוולטייר, "אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם", עד שזה מגיע לדברי רבנים שלא נושאים חן בעיניהם. או אז הם מאיימים בהפסקת תקציבים לישיבה בגלל שראש הישיבה אמר משהו, קוראים לפיטורי רבנים, מזמנים ראשי ישיבה זקנים לחקירת השתקה במשטרה ועוד.
הנה כי כן, מאמצים להשתיק רבנים ואף לבטל לחלוטין את מעמדם התרחשו החל מסוף המאה ה־18 ועד היום. הדרכים שונות, הנימוקים מתחלפים, אבל היעד למתקפה זהה.
הנביא והרב
כיוון שהתפשטה דעה זו של המשכילים והפכה רווחת בשיח הציבורי, יש המתאמצים להגביל את מקומם של הרבנים רק לבית הכנסת ולבית המדרש, גם בקרב שומרי המצוות. כביכול, מושיבים את הרב בלשכתו כדי שלא יפריע בחיי הכפילות של "אדם בית הכנסת ואיש השוק" (ביטוי של הרב סולובייצ'יק, בספרו 'איש האמונה'). כביכול אינו אלא דרשן הנותן "שירותי דת", טכנאי הלכה המספק "פתרונות הלכתיים".
גם מי שנושאים מבטם מעל "שירותי הדת" ינסו לעיתים לצמצם את תחום השפעתו של הרב לעניינים המוסריים שבין אדם לחברו ולעניינים המשותפים לבני האדם באשר הם, לאו דווקא ליהודים. בכל הנוגע לעניינים שבין אדם למקום יטענו "זה עניין אישי, ביני ובין הקב"ה, אל תתערב". הם רוצים את הרב שלהם שקט.
זו טעות בסיסית בהבנת תפקידו של הרב, שעליו החובה להוכיח בשער. בעצם, על הרב מוטל מבחינה מסוימת תפקיד הנביא, ויש מובן בו "חכם עדיף מנביא". מטרת הנביאים הייתה להחזיר את העם בתשובה, במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. גם הרב מצווה להשיב את העם בתשובה, בכל תחום ההשפעה שיש לו, כדברי הגמרא: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה -נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו... זהו שאמר רבי חנינא, מהו שכתוב "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג, יד)? אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא אמור, על זקנים שלא מיחו בשֹרים (על פי שבת נד-נה). גם את הנביאים ניסו להשתיק: "ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים ציוויתם לאמור לא תנבאו" (עמוס ב, יב). את ירמיהו אף ניסו להרוג, וכשזה לא עזר – אסרו אותו כדי שלא ישמיע את נבואותיו לציבור.
האווירה משפיעה על חלק מהרבנים אשר חוששים מדעת הקהל. הם מרחיבים מאוד את האמרה "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ומדברים רק "יידישקייט" במובן האוורירי של המילה. התלמוד ביקר כניעה זו בחריפות: "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות קה, ב). בתרגום חופשי: תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה מחמת שטוב הוא אלא שאינו מוכיחם בדברי תורה.
טבעו של אדם שאינו אוהב כשמוכיחים אותו בכלל, ובנושאים שבינו למקום בפרט. הדבר נכון גם כשהתוכחה נעשית כהלכה, במאור פנים ומתוך אהבה, כהגדרת הרמב"ם.
היא שתאיר את דרכנו
גם גורמים שמכבדים את הרבנים, כמו בנימין זאב הרצל, מתנגדים להשפעתם בניהול המדינה. בחזונו דמיין הרצל מדינה שיש בה הפרדה בין הדת ובין מוסדות המדינה, כשלנציגי הדת אין השפעה על השלטון והחקיקה: האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשים... אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין. לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד. אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה, אשר מידהּ ניתן להם הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ. כל אדם חופשי באמונתו ובכפירתו, כשם שהוא חופשי בלאומיותו" (מדינת היהודים).
רבים התקוממו כנגד תפיסה זו. ד"ר נתן בירנבוים האגודאי, במאמרו המונומנטלי "אִין גלות צווישען אידען" (בגלות בין יהודים), ביקר בציניות ובכאב את תפיסה זו. כביכול, מובן מאליו שהחילונים הם הרוב השולט ורק בנדיבות ליבם הם "זורקים משהו" גם לדתיים. מנהיג המזרחי, הרב סולובייצ'יק, במאמרו הבריסקאי הקלאסי "נושאי הציץ והחושן", ביקר בחריפות את הניסיון לצמצם את מקומו של הרב לד' אמות של הלכה ודחיקתו מהנהגת הציבור. בייחוד הדגיש את עליבות המנהיגים שבעטו בתורה ובמסורת ואשר התיימרו להחזיק בהגה ההנהגה של עם ישראל, שהתורה היא נשמתו ואופיו.
הראי"ה קוק, אשר ידוע באהבת ישראל העצומה שלו, הגדיר את גבולותיה המעשיות: "חלילה לדחות נפשות תועות, כל זמן שלא יתפרצו לקחת להם קרניים לומר שהם קברניטיה של האומה שיפלסו לה אורח חיים חדש לקוח בהקפה מהמודרניות האירופית... שעליה (נגדה) הננו נלחמים ועוד נילחם" (אגרות הראיה, ג, תתעא).
את הקמת תנועת 'דגל ירושלים', ששאפה להגיע להנהגת העם, נימק בין היתר בשאלה רטורית: "השאלה הגדולה העומדת נגד עיניהם של שלמי אמונים בישראל היא למה ילכו בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה?" (אגרות הראיה, ג, תתסח).
אמירות בהלה מ"תיאוקרטיה", "חזרה לימי הביניים" ועוד, יצרו קיר חלק הקשה לטיפוס. בעוד שהאמת הפשוטה והידועה היא כי מלכות המכבים שאבות הציונות החילונית התרפקו עליה הונהגה בידי החשמונאים, שהיו כוהנים, אנשי דת. מנהיגי האומה בשיא הצלחתה היו דוד המלך משורר התהילים ושלמה שחיבר ברוח הקודש שלושה ספרים שנכנסו לתנ"ך.
התורה היא נשמת האומה ומורת דרכה. כך במדבר בדרכנו לארץ ישראל, כך גם בארצנו. כשפנה העם ונטש את התורה ומצוותיה נענש בשעבוד לגויים. כששב בתשובה שלח לו הקב"ה שופטים שיצילוהו וינהיגו אותו לאורה של תורה. תפיסתנו היא כי התורה "היא שתאיר את דרכנו", כמילות המנון בני עקיבא שחובר על ידי הרב נריה, תלמידו של הראי"ה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)