מלחמת שלושים הימים

היא הגיעה הישר מההפגנות בבלפור, עם שיער צבוע כחול, לבית משפחת סנדק בבת עין. ביד החזיקה שלט: "המשטרה הורגת אותנו".

הוא רכב כל הדרך על האופנוע מפתח תקווה לגוש עציון, כי "שמעתי מה קרה והרגשתי שאני חייב לבוא לכאן". אדם אחר פשוט ראה את התמונה של אהוביה, נער שלא הכיר אבל הפנים הללו קראו לו להגיע לבית ההורים ולשמוע אותם. "ראיתי את התמונה שלו.

אמרתי לעצמי: וואו, מי זה הילד הזה?", סיפר להורים. וגם המבקרים שהגיעו משדה בוקר, וחסידי גור ובעלז ששמעו על אהבת ה' שהייתה לאהוביה ובאו להזדהות ולהקשיב. "אנחנו מרגישים חיבוק שלמעלה מהמילים וההרגשה", סיפר השבוע ל'בשבע' אברהם סנדק, אביו של אהוביה ז"ל. "אנחנו עוד לא יכולים לנסח לעצמנו במילים את החיבוק הזה, הוא ענק מכל מה שאפשר לבטא".

ביום רביעי השבוע עלו בני משפחת סנדק לקברו של הבן אהוביה ז"ל בבית העלמין בבת עין, בתום שלושים ימי האבל. השבעה והשלושים הרשמיים אומנם תמו השבוע, אבל משפחת סנדק נמצאת עדיין בשיאה של ההתרחשות: לא רק ההתמודדות עם האבל הפרטי ועם החלל שנפער בנפש, אלא גם החיבור, ההתעניינות, הביקורים, השיחות – אותו חיבוק שעליו מדבר סנדק, שחוברות אליו ידיים שלא בהכרח הונחו עליהן תפילין באותו בוקר, ולא תמיד היו שותפות בבניין ונטיעה בארץ ישראל.

צו גירוש ראשון בגיל שנה

את צעדיו הראשונים, בהיותו פעוט כבן שנה, עשה אהוביה סנדק מול רגלי השוטרים שהגיעו לתת להוריו צו גירוש. "אני זוכר את התמונה הזאת, שהקצינים באים לתת את הצו, ותוך כדי איילת אשתי קוראת בהתלהבות: הוא הולך! הוא הולך!", מספר סנדק. אברהם ואיילת, הוא מבאר שבע והיא ממושב צרופה, למדו במוסדות תורת החיים בגוש קטיף, נישאו והתגוררו במורג. אהוביה היה בכורם, וחייו – כך מלמד הסיפור – היו כרוכים במאבק על ארץ ישראל מרגע לידתו. לאחר הגירוש התגוררו ההורים בכוכב השחר, שם היו ממקימי המאחז מעוז אסתר – זה שלימים אהוביה היה מעמודי התווך שלו. לאחר שהבית שהקימו ההורים במעוז אסתר הוחרב כמה פעמים הם עברו ליישוב בת עין, שם הם מתגוררים מזה 11 שנים. שניהם עובדים סוציאליים, אברהם מתמחה בליווי משפחות נפגעי איבה, "ועכשיו גם אני הצטרפתי למעגל הזה", הוא מגדיר את עצמו.

השבוע, לקראת תום השלושים, ישבו ההורים עם דף ועט וביקשו לנסח לעצמם מטרות – לאן ממשיכים מהאסון שניחת עליהם. 14 סעיפים נרשמו על הדף, וסנדק משתף בחלק מהמחשבות שעלו בראשם. "צריך רק שיהיה לנו כוח לזה", הוא מקווה, "כבר עכשיו למשל יש הרבה ביקוש של אנשים וקבוצות שרוצים לשמוע על אהוביה, על הרוח שלו. זה משהו שאנחנו רוצים לעשות, להגיע לכל מי שירצה, לא רק דתיים". פרט לצורך הפרטי בשיקום המשפחה מחסרונו של אהוביה והמלחמה להוצאת האמת לאור, שעליה ידובר בהמשך, בני הזוג מבקשים לחולל גם משהו לאומי גדול ומקיף, שיחייה מחדש ערכים רדומים שאולי בשל חסרונם התרחש המרדף הקטלני. "לחזור אל רוח ההתיישבות שלנו, זו שחטפה מכה שהיממה אותנו כציבור בגוש קטיף", מבקש סנדק. "היום אנשים כבר בעלי משפחות, עובדים, יותר קשה להם לזכור מה זה מסירות נפש על הארץ. אבל צריך לדעת שכל מה שיש לנו פה זה מכוח הישיבה בארץ הזאת דווקא. אנחנו רוצים לפעול כדי שגם אם אדם לא יכול עכשיו ללכת ולבנות בית בגבעה, שיהיה שותף לרוח – שיעביר או ילמד שיעור על זה, שיתרום לבניית פרגולה מחוץ לגדר היישוב. שיהיו עוגנים פיזיים שמסמלים את המשך הרוח הזאת".

סנדק ממשיך ומדבר על צורך בשינוי היחס לנערי הגבעות, "שהעתיד של הציבור שלנו ממשיך בין היתר דרכם, ברוח הגאולית שלהם". אבל גולת הכותרת מבחינתו היא תהליך חברתי של חזרה אל הזהות היהודית הפנימית. "יכולנו לצאת בקריאה לאחדות, אבל אחדות צריכה להיות סביב מוקד זהות אמיתי, לא סתם. אנחנו צריכים לחזור אל שלושה דברים: כבוד ישראלי, בלי התרפסויות; חיבה למורשת ישראל; ואהבה פשוטה של ארץ ישראל, כמו בשירים של אריק איינשטיין. אם עם ישראל יתאחד סביב אלה, זה יציל אותנו מכל הצרות שקורות בגלל שהזהות שלנו התערבבה".

אבל בינתיים משטרת ישראל, הפרקליטות ומשרד המשפטים אינם מניחים להוריו של אהוביה לשקוע בגעגועים או לרקום חלומות על גאולה ותיקון רוחני. הללו מכריחים את ההורים לכתת רגליהם מבתי משפט לפגישות עם אנשי ציבור ובכירים אחרים, במלחמה נואשת לעשות את הצעד הפשוט והמתבקש – ניהול חקירה מקצועית ועניינית שתוציא את האמת לאור ותמצה את הדין עם האחראים למותו של בנם. בכירים בצמרת השלטונית שעמם נפגשו, מספר סנדק, משכו בכתפיהם בחוסר אונים ואמרו שמול מערכות המשטרה והמשפט במדינת ישראל גם ידיהם קצרו מהושיע.

המשפחה ועורכי הדין המלווים אותה מטעם 'חננו' לא ממתינים לחסדי חוקרי מח"ש והמשטרה. סנדק יודע לספר על חומרים רבים שנאספו על ידי מומחים מקצועיים ומציירים תמונה של עובדות שאינה עולה בקנה אחד עם ניסיונות הטיוח של השוטרים ומח"ש. כך למשל בוחן תנועה שעבד במשטרה במשך שלושים שנה, עשה עבודת שטח של חמש שעות בשביל המשפחה וקבע חד־משמעית כי רכב השוטרים הוא שנגח את רכב הנערים. "הוא מוכיח שכל האופציות שהציגה המשטרה שקריות, זה לא אפשרי אפילו מבחינה פיזיקלית".

גם מידע שנאסף מעדי ראייה ואחרים, שמלמד על התנהגות השוטרים במרדף, מעלה תמונה קשה: "הם רדפו כאחוזי אמוק, אחר כך אמרו במילים גסות שכיסחו את הרכב הזה, לא נתנו לאוטובוס עם חיילים להיכנס ולעזור לפצועים, הם לא בדקו באינסטינקט אנושי פשוט אם יש מישהו מתחת לרכב, היו עסוקים רק בלתפוס את החבר'ה. אחר כך ראו אותם רק בטלפונים, כנראה מתייעצים כבר עם הפיקוד ועורך הדין לגבי הגרסאות למקרה. בהמשך, אגב, השוטרים החליפו גרסאות כל הזמן".

התשובה שקיבלו בינתיים מחקירת השוטרים, שלפי פרסומים הולכת בכיוון של סגירת התיק, הייתה: "אין מספיק ראיות". "אני כאב שכול לא מוכן לקבל אמירה כזאת", הוא מתקומם, "אז תעשו עבודה ותשיגו את הראיות. אחרת זה אומר שיש פה טיוח. איפה המצלמות? אלה שעל הכביש, אלה שעל השוטרים, מצלמות הרכב? בדיוק הרגעים הללו נמחקו?".

עורך הדין אריאל עטרי, אשר מייצג את המשפחה מטעם 'חננו', הוביל בשבוע שעבר בבית המשפט את הדרישה למנות שופט שיחקור את נסיבות המוות, או שיפקח על החקירה. המדינה, הוא מתאר, נעמדה על הרגליים האחוריות בדיון כדי למנוע התערבות של גורם חיצוני בחקירה. שופט השלום בירושלים אליעד וינשל קבע כי החוק והפסיקה אינם מתיישבים לחלוטין עם אף אחד מהצדדים, ולכן החליט כי יעקוב אחרי החקירה ואם יראה צורך ימנה את עצמו לשופט חוקר. קריאת חומרי החקירה שקיבל עד עתה לא העלתה אצלו בינתיים סימני שאלה, אולם הוא הבטיח להמשיך ולפקח ובעוד כשבועיים יבדוק מחדש את החומרים שהצטברו.

עו"ד עטרי מבקש להסתייג מכותרות המבשרות על סגירת התיק, וגם על הגשת כתבי אישום נגד הנערים שהיו ברכב. "לפני שבועיים הבטיחו שבתוך ימים ספורים יוגש כתב אישום נגד הנערים וזה עדיין לא קרה. מאידך, מח"ש אמרו בדיון שחקירת השוטרים תארך עוד שבועיים־שלושה, כך שכדאי להמתין ולראות". במקרה שהנערים כן יועמדו לדין, אומר עטרי, הרי שחומר החקירה שיינתן להם יאפשר לעורכי הדין של המשפחה לבדוק את הראיות שמציגה המשטרה בפרשה ולהגיב בהתאם.

פיקוחו של וינשל כשופט חוקר, יש לומר, אינו חוף מבטחים מבחינת דורשי הצדק בחקירה. מדובר בשופט שאינו מתמחה בתחום הפלילי, והתפקיד שלקח על עצמו תובעני מאוד וכפוי טובה. וינשל יצטרך הרבה מאוד מוטיבציה כדי לרדת לחקר העניין ולרצות להפעיל את כל כוח סמכותו מול מדינה שנאבקת בו וחיצי ביקורת רבים שהוא עלול לספוג. בארגון 'חננו' ממשיכים כל העת לבחון אפיקים משפטיים ואחרים שיסייעו להתקדמותה המקצועית של החקירה וימנעו ניסיונות טיוח של מח"ש.

מעצר על השחתת שלט רחוב

התבהלה שאוחזת במשטרה בפרשה הזאת ניכרת לא רק באופן התמוה שבו מתנהלת החקירה, אלא גם באיבוד העשתונות הדמוקרטיים בכל הנוגע למחאה הציבורית. גל ההפגנות, שהתקיים ברציפות ערב ערב בצמתים בכל רחבי הארץ במשך שלושים יום למרות קשיי הסגר והקורונה ומזג האוויר הקר, התאפיין בהתמודדות עם אלימות משטרתית שחצתה גבולות. אולם מתברר שגם מחאות לוהטות פחות, שאי אפשר אפילו לטעון שננקטה בהן אלימות מצד המפגינים, זכו ליחס מחמיר במיוחד של המשטרה. כך למשל פעולות המחאה היצירתיות של החלפת שלטי רחובות מרכזיים בתל אביב לשם הרחוב "אהוביה סנדק". פעולת ההדבקה על שלטי הרחוב שהתבצעה השבוע נענתה במעצר ובחקירה של ארבעה פעילים, ששוחררו בתנאים מגבילים. גם עיתונאים מכלי תקשורת מרכזיים תהו מה למחאה שכזו ולפעולה ההיסטרית של המשטרה. "אני זוכר לפחות עוד פעמיים של אירועי 'השחתה' כאלה של שלטי רחובות במסגרת מחאות. אף פעם במשטרה לא התגאו/עדכנו במעצר/עיכוב של המוחים. מה קורה פה?" צייץ כתב חדשות 12 אור רביד בעקבות הודעת המשטרה.

ארבעה פעילי מחאה אחרים נעצרו לחקירה לאחר שכל חטאם היה חיפוש אינטרנטי של כתובתו של אחד השוטרים שהשתתפו במרדף, לצורך קיום הפגנה מול ביתו. אחד מהם, דור עובד, סיפר ל'בשבע' כי למרות שחיפוש כתובת באינטרנט אינו חוסה בשום צורה תחת הגדרה של עבירה על החוק, הרי שבמשטרה התייחסו אליהם כאל אחרוני הפושעים. "ביום רביעי האחרון עצרו אותי בגלל שחיפשנו כתובת של אחד השוטרים באינטרנט. השאירו אותנו כל הלילה במעצר כשאנחנו אזוקים בידיים וברגליים. ככה תשע שעות, אי אפשר לזוז, זה היה עינוי ממש לישון ככה בתא". שבוע קודם לכן ישב עובד במעצר במשך שלושה ימים על "עבירה" דומה. לאחר המעצר האחרון הוחרמו כל מכשירי הטלפון שלו ושל חבריו והם נותרו ללא אמצעי תקשורת. עובד מספר כי החוקר שחקר אותו התייחס בזלזול לכל העניין: "אפילו השוטר שחקר אותי גיחך על החקירה הזאת. הוא אמר בוא נסיים כבר, אני מת לישון. המטרה הייתה נטו להציק לנו. יש הרבה אנשים שחיפשו כתובות של שוטרים, אף אחד לא עצר ואזק אותם. זה רק כי אנחנו נערי גבעות".

למי שיושבים על השאלטר של פעולות האכיפה לא די בטיוח החקירה והשתקת המחאות, וגם החזית האחרונה שמבקשת להמשיך את דרכו של אהוביה ז"ל ולהנציח את זכרו צפויה למכת חורבן נוספת. "אהוביה חי את מעוז אסתר מגיל שלוש", מספר האב, "והוא גם מת על המקום הזה". השבוע שלחו ההורים לחברי כנסת ושרים מכתב מדם ליבם בדרישה למנוע את ההרס המתוכנן במאחז הסמוך לכוכב השחר. מאז מותו של אהוביה מנסים החברים במקום להמשיך בבנייה ובאחיזה במקביל להתמודדות עם אובדן החבר שהיה לב העשייה. מאז התאונה זרם המבקרים במקום לא פוסק. רבנים, אישי ציבור, תלמידי ישיבה וסתם אנשים שרוצים לראות את המקום, לחזק וגם להושיט יד לעזרה בעבודה השוטפת.

לפני כחודש, יום לאחר מותו של אהוביה, אמור היה להתבצע הרס נוסף של המקום, בפעם המי יודע כמה. רק לאחר התערבות של דרגים בכירים בצבא נדחה מועד הפינוי, למרות עמדתו הנחרצת של ראש המינהל שרצה לבצע את ההרס במועד הנקוב. התאריך החדש שנקבע היה לסוף ימי השלושים לאבל, וכעת נערכים אנשי מעוז אסתר והתומכים שהצטרפו אליהם לעצור את ההרס, בקריאה לציבור הרחב לבוא ולסייע. "על אדמות מדינה ושטחי C יש אלפי אוהלים של בדואים, ארמונות בני כמה קומות של ערבים, ולא עושים להם כלום", טוען האב, "שחררו את הכמה פחונים האלה של אוהבי הארץ. זה הגל־עד והזיכרון שלנו".

נקודה - לא בבית ספרנו

המאבק סביב כתיב הנקודה הא־מגדרית, שנחשף כאן לראשונה לפני כמה שבועות, קיבל השבוע תנופה נוספת בזכות החלטה אמיצה של ראש החמ"ד, שוש נגר. נזכיר כי בטור זה חשפנו את המודעה שפורסמה מטעם בית הספר הממ"ד אמירים בגבעה הצרפתית, שבה נעשה שימוש בכתיב הנקודה. פנייתנו לראש החמ"ד נענתה בכך שנגר לא הכירה את המודעה אך הבטיחה לבדוק מיידית את העניין, ואף הודתה על כך שהפנינו את תשומת ליבה למודעה הבעייתית. השבוע כאמור פורסמה החלטתה הסופית בעניין המודעה וכתיב הנקודה בכלל. בהוראה לכל מוסדות החמ"ד אסרה נגר על שימוש בכתיב הנקודה בפרסומי החמ"ד, והבהירה כי מדובר היה במקרה יחיד ובתקלה שיצאה בשוגג מתחת ידי האחראים. "אנו בחמ"ד מחנכים לחיי משפחה בקדושה. פועלים לחיזוק החוסן המשפחתי, מעמד המשפחה, ערכי המשפחה על פי תורת ישראל", כתבה נגר. "אין בדעתנו לאפשר לכל גוף או גורם לפגוע, להשפיע או לכוון לרוח אחרת. דרכנו, דרך התורה וגדולי ישראל ולא שום דרך אחרת. אנו איתנים בדרכנו וכך נמשיך גם בעתיד. בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו".

קל לנחש את עוצמת המתקפות על דבריה החשוכים של נגר, שביקשה להיות נאמנה לערכים שעל הנחלתם הופקדה. הפעם גם פמיניסטיות דתיות לא טמנו את ידן בצידי המקלדת והשתמשו בכל אוצרות הלעג והסרקזם, ואף בכישרון השירה שניחנו בו, כדי לדחוק את נגר אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה. אבל לעומתן התאגדו מאות אזרחים פשוטים, ששלחו לנגר עוד באותו יום קרוב לאלפיים מכתבי תמיכה וחיזקו אותה על החלטתה. המאבק על השפה העברית ועל טשטוש הזהויות רחוק מסיומו, אבל כדי שהוא לא ייגמר בעוד ניצחון ידוע מראש, התמיכה הציבורית בנגר צריכה להיות רק ההתחלה.

לתגובות: [email protected]