זו המלחמה שלנו. מלחמה שצריך כל אזרח להיות מגויס אליה עד לניצחון. אין שום סיכוי להשאיר את המלאכה לכוחות הרפואה ולכוחות האכיפה ולעמוד מן הצד. כי הניצחון לא יגיע.
אולי בקרבות הללו יהיה בסיס משותף לכלל האוכלוסייה החיה על אדמת ארץ ישראל, ואפילו שיתוף פעולה הדוק, ענייני ו"בלי שטיקים" בין ערבים יהודים ושאינם כאלה. הן במדינת ישראל והן במדינות הסובבות. מדינת כל אזרחיה, יכולה לקום ואולי להכריע קרבות משותפים. רפואיים, חקלאיים, איכות סביבה, מים, וכיוצ"ב. כוחו של אויב משותף ורצון החיים, יכול לגשר מעל כל מים סוערים.
מה ניתן לעשות?
הראשון, המתבקש והפשוט ביותר, הוא לשאת תפילה. ישבו רבני ישראל, וישבו גם ראשי דת אחרים, ויחברו תפילות על פי מנהגיהם. ראוי להציץ בספר יונה. שם הנביא נמצא על סיפון ספינה שהים סביבה סוער והולך. ורב החובל מעורר את כלל הנוסעים להתפלל איש איש אל אלוהיו. ואז הוא רואה את יונה ישן וזה מעורר את חמתו. כולם מתפללים והאיש הזה נרדם כאילו הוא חי בעולם אחר. "מה לך נרדם- הוא משדר גם לנו- קום קרא אל אלוהיך".
בעולם שלנו כל אחד צריך להיות שותף במאבק מול איתני טבע לסוגיהם. זה לא עניין לאומי. זה נושא כלל אנושי. וגם מי שאינו יכול לעזור, חייב לפחות להראות שהוא שותף. ואם יתאמץ גם ימצא מה לעשות.
השני, הוא כלי יעיל ביותר. כל אזרח הוא שוטר. כל אחד מגויס. אין שירות, שיח, או שיתוף עם מי שאינו במסכה. חרם מוחלט. כל מי שאינו מקפיד על כללי משרד הבריאות, ימצא עצמו בודד. הוא חלק מהמגפה במקום להיות חלק מהפתרון.
השלישי, הוא אולי יעיל יותר. הגשת תביעות פיצויים נגד מי שהפר בידודו והדביק אחרים. מי שעלה לרכב ציבורי, או היה במקום ציבורי בעודו חולה. הוא ייתבע לדין אזרחי על שורת אישומים ארוכה. מטרחה ובזבוז זמן, עד לפיצוי על מוות. תשלום ימי עבודה שנמנעו, אובדן שמחת חיים והנאה, כל אישום אפשרי כיד הדמיון של עורכי דין.
כבר לא יזלזלו בקנס המתחלק בין באי חתונה, תפילה או הפגנה. הפעם יהיו תביעות של מאות אלפי שקלים. לא בתי החולים יקרסו אלא בתי המשפט. ניקח את החוק ונשתמש בו בידינו, ידי האזרחים. ומי שיחויב במאה אלף או במיליון כפיצוי, יפסיק לצחוק ויתחיל לבכות. ובעיקר יינטוש את האדישים יצטרף ללוחמים.
אנו במלחמה. וכל כלי שיקרב אותנו לניצחון, חובה להשתמש בו.